עוד פוליטיקה. הוצאת תיסכולים. אם אני מתחילה להעיק אז תגידו.

קשים חייו של קורא ממוצע של הבלוג שלי בימים אלה. ללא הרף אני ממטירה עליכם הרהורים פוליטיים חצי אפויים, מדברת על נושאים קשים ומרים, ומאבדת את חוש ההומור, שממילא לא היה לי כל כך הרבה ממנו מלכתחילה. אני עומדת לכתוב משהו, ואז מתקוממת כנגד עצמי על הבן אדם הרציני והלא כיפי שהפכתי להיות עם כל המלחמה והבחירות האלה ברקע. אם עכשיו אתם משתעממים או נחרדים, דעו לכם כי יכול היה להיות הרבה יותר גרוע לולא הייתי רוצחת באיבם לפחות חצי מההרהורים הכבדים שאיימו למצוא את דרכם אל הבלוג. כתוצאה ממחסום הכתיבה הכבד שהוטל על שערי הבלוג, פוסטים קלילים בכלל לא מצליחים לפלס דרכם אל הכתב: ברגע שנפתח לו מסך העריכה מרצדים לי מול העיניים כל ההרהורים המייגעים שבעולם, וגם אם היה לי משהו קליל לכתוב הוא נדרס מתחת רגלי ההמון המתדפק כמו ילדון בערד (בדיחה שחורה. אני מאשימה את הנסיבות, כמובן, שהופכות אותי קשוחה). כנראה שהפתרון הוא לנשום עמוק ולחכות שהמשבר יעבור. אם המצב ימשיך להחמיר, אולי אני אתדרדר לקלילות אינסטנט מהקופסא ואכתוב כאן חוכמות של הילדים (רעיון מזעזע. מקווה שלא אגיע עד לשם).

ומה בסך הכל רציתי להגיד? שאני מתלבטת בענייני פוליטיקה. כאילו זה באמת משנה לאן הקול הבודד שלי ילך. השאלה האמיתית היא לאן אני הולכת. הבחירות מאלצות אותי להעמיד מראה מול העיניים שלי, לבחור, ולעמוד בהשלכות של הבחירה הזו על ההגדרה העצמית שלי.

אני יודעת מה אני רוצה. אני רוצה בכנסת אנשים יראי שמים שרואים את עיקר יהדותם בשליחות חברתית- דאגה לעניים וצמצום הפערים הכלכליים, שיפוץ יסודי של מערכת החינוך על ידי הגדלת התקציב לחינוך והשקעה במורים, אכיפת חוקי עבודה, מתן שירותי בריאות מוצלחים ושווים לכולם ועזרה לחלשים. (ככל הנראה שאני רוצה בכנסת אנשים שהם בדיוק בדיוק כמוני). אני נוטה לתמוך בבית היהודי, מכיוון שזה מה שהם מצהירים, אבל כשמסתכלים על המצע שלהם מתברר שהשליחות שלהם, יחד עם הכוונה לעשות צדק עם כלל החברה, מכוונת מאוד לייצוג סקטוריאלי והשגת צ'ופרים לחבר'ה הדתיים לאומיים, שהם לא ההכי הכי עניים ומסכנים כרגע. אני לא מבינה איך אפשר לבקש לעצמך כל כך הרבה.

בתוך המצע הדברים כתובים תחת סעיפים שונים- תחת סעיף חינוך הם מבקשים תקצוב למוסדות תורניים, תחת סעיף עיירות פיתוח מבקשים לתמוך בגרעינים תורניים, במסגרת התמיכה בשרות הלאומי הם מבקשים לתת לבנות השירות הלאומי (שאתם ואני יודעים מאיזה מגזר רובן) משכורות יותר גבוהות, במסגרת התמיכה באמנות יושם דגש על תמיכה באמנות יהודית (כנראה שזה אנחנו) וכו'. הם מבקשים לראות בטיפול בילדים הוצאה מוכרת- תוכנית שתיטיב עם השכבות המבוססות (אנחנו), שיודעות לבקש הנחות במס ומצליחות להגיע למדרגת מס כלשהיא. הם מבקשים להיטיב עם החלשים על ידי מתן הנחות בארנונה, שזו אחת הדרכים הטיפשיות ביותר שראיתי בחיי להיטיב עם השכבות החלשות- להקטין את תקציב הרשויות המקומיות בערים העניות, עליהן מוטל, בין השאר, גם תקצוב מערכת הרווחה המקומית והפעלתה. במערכת הארצית, כמובן, התנועה תפעל להורדת נטל המס. נהדר. מאיפה יהיה לכם תקציב לעזור לשכבות החלשות? מאלוהים כנראה. בטוח שלא מהכיס שלי ומהכיס של חברי הדתיים הלאומיים, שלמבוססים מבינינו יש רשויות מקומיות נפרדות.

מילא מישהו אחר היה מחליט שחשובה לו זהות יהודית ותורה והוא תומך בישיבות, שחשוב לו שירות לאומי והוא תומך בבנות השירות הלאומי, שחשובה לו אמנות יהודית והוא תומך באמנים יהודים או שחשובות לו עיירות הפיתוח והוא תומך בגרעינים התורניים בעיירות הפיתוח. אבל במצטבר, יוצא שאנחנו מבקשים יותר מדי תקציבים לעצמנו. אנשי השכונה שלי אמרו פעם- אל תגייסו כסף בשם המצוקה שלנו לטובת עמותות שעובדות בשכונה ומפרנסות גדודים של עובדים סוציאלים שלא היה חסר להם כסף מלכתחילה( בהשוואה לאנשי השכונה, כן?). תנו לנו אותו ישר ביד ונדע מה לעשות איתו. במקום תקציבים למוסדות תורניים- תקציבים לתוכניות לימוד תורניות בכל בתי הספר בארץ. במקום תקציבים לגרעינים התורניים- תקציבים לעיירות הפיתוח עצמן, וכו'.

אין כמו ביקורת עצמית, כמו שהדגמתי בפוסט על התורה של רבי נחמן, ובכל זאת- אני כנראה אצביע לבית היהודי כי הם מנסים, וכי זה עשוי להצליח. כרגע אני לא רואה מישהו שיכול לגייס את יראת השמים ואת השאיפה האמיתית להיטיב שיש לחבר'ה שלי, לדתיים לאומיים, ולרתום אותן לטובת המדינה, לטובת שינוי חברתי משמעותי שיסחוף אחריו גם חלקים אחרים באוכלוסיה. בטוח שהדרך המתוארת במצע היא לא משהו. אני מקווה שהכוונות הטובות יובילו אותם לשינוי משמעותי ועמוק של אופן החשיבה מסיסמאות שבסיסן צדקה לתוכניות פעולה סדורות השואפות לצדק חברתי. ראיתי את השינוי הזה קורה ברמת הפעילות בשטח- פעילות שהתחילה בצדקה מקומית בקהילות הדתיות הלאומיות נותבה לאפיקים של תמיכה בעמותות כמו "במעגלי צדק" שמציעות תפיסה רחבה יותר, ופחות סקטוריאלית-מקומית, של צדק חברתי. ראיתי את זה קורה כשהם ניסו ליצור רשימה שיש בה גם פעילים חברתיים מהשטח במקומות מאוד ריאלים (למרות שלא הלך להם). אני תפילה שהמשך קיומה של הבית היהודי, שכנראה תלוי בכניסה למושב הזה של הכנסת, יוביל לכיוונים של ראיית היהדות לא כסקטור בעם, שצריך לתקצב ולצ'פר על פעולותיו המדהימות, אלא כנושאת הדגל של הדאגה הכנה לכלל ישראל.

(נ.ב. הנשים במפלגה, שאין להן סיכוי להיכנס אבל אני מקווה שמישהו שם מקשיב להן, מקסימות בעיני. אפשר לראות אותן כאן וכאן.)