פוסט הקורא לשמאלנים להישאר שמאלנים. ידיד שמאלני אמר לי שהוא חושב שאולי "הם" באמת מבינים רק כח, או במילים יותר מדוייקות- כח עושה את העבודה. בהתחלה שמחתי שחילוקי הדעות בינינו נפתרו בדרך כל כך נוחה. במרחק כמה שעות מהשיחה ההיא אני קצת פחות שמחה על העניין.
ברית כרותה לנו עם אחינו השמאלנים: הם, תפקידם לילל על זכויות אדם, להזדהות עם סבלו של האויב, ומדי פעם לבגוד במדינה על רקע קומוניסטי. אנחנו, תפקידנו לנסות לכבוש את הארץ הקדושה, לדכא את יושביה האחרים עד עפר ולהקים מדי פעם מחתרות יהודיות אלימות שלוקחות את החוק לידיים, שיהיה אקשן. ככל שהם מתבכיינים יותר חזק- אנחנו יכולים לעשות יותר הפגנות נגד ערבים באשר הם. ככל שהם מגייסים יותר כסף ממדינות האיחוד האירופי למטרות השמדה עצמית, כך אנחנו יכולים למצוא פסוקים יותר פרובוקטיביים בתנ"ך ולחרוט אותם בפונדמנטליסטיות משיחית על דגלנו. אנחנו יודעים שהם לא יתנו לנו. חשובות גם לנו זכויות האדם, אבל אנחנו יכולים להתפרע לכיוון שלנו כשאנחנו יודעים שיש מישהו שדואג לשמור על זכויות אדם יותר מעל נפשות ילדיו והוא בחיים לא יתן לנו ללכת עד הסוף עם הרעיונות שלנו, כי אנחנו מדינה דמוקרטית וההחלטה נלקחת במשותף. אם השמאלנים היו נודניקים פחות בעניינים האלה, היינו צריכים לקחת אחריות על הריסון של עצמנו, וזה לא כיף.
בקיצור, ולענין- אני בעד שהצבא יכסח לעזה את הצורה, כדי לשמור על הביטחון שלי כמובן, וזה מתאים לי מאוד אם במקביל יש קולות רקע שקטים כאלה שממלמלים להם משהו על זכויות אדם, הידברות או שלום. זה שומר על הצבא מוסרי, וגם נכון מאוד בטווח הארוך, גם אם בטווח הקצר לא שורר שלום כל כך. וצריך שמישהו ישמור על הגחלת עד שיגיע הטווח הארוך הזה. אז שמאלנים יקרים- גם אם מיד אחרי נפילת הקטיושות בצפון ממשלת לבנון מתחילה לגנות ולהסיר מעצמה אחריות מרוב פחד לפגוע בנו, וגם אם החיזבאללה לא ממהרים לקחת אחריות, כהרגלם במקרים של פגיעה בצפון ישראל, ומעדיפים לשתוק ולהתפלל שלא שמנו לב, החזיקו מעמד. עוד נגיע להסכם שלום עם כולם, בקרוב, אמן.
הנה שיר עידוד לשמאלנים (זה העידוד שלכם נכון?). קחו פעם אחת בבוקר ופעם אחת לפני השינה.
(רציתי להביא את הביצוע של מירי אלוני ולא של הלהקה, אבל יש גבול כמה אני מוכנה ללכת רחוק בשביל לעודד שמאלנים.)
במקום תה 
אני מסכימה איתך לגמרי. האמת שזה דומה למה שקצת היה לי קשה בתחילת המלחמה – אם את זוכרת כשדיברנו.
בדרך כלל התקשורת נוהגת להציג את הצד הפלסטיני, ולהביא הרבה אנשים שידברו בזעזוע על האסון ההומניטרי. והפעם זה לא היה בכלל. אם היו מספיק אנשים שהיו מדברים על זה, הייתי יכולה להגיד שהם דואגים לצד השני יותר מאשר לאנשים הדרום ובטח כולם בכל מקרה גרים בצפון תל-אביב ויש להם לפחות שתי אזרחויות זרות.
אבל כשיש קונצנזוס רחב ומפתיע, מלחיץ אותי לחשוב אולי שאני, כמו כל המדינה, נגררת לדעת הרוב ועושה עוול מוסרי, ומרגישה צורך להזכיר לעצמי ולכולם על הקורבנות הפלסטיניים.
אני חושבת שהמצב האדיאלי הוא להיות כל הזמן עם בבחינה מחדש של הערכים, ולנסות את שתי הדעות בכל נקודה בזמן – אבל בשביל להישאר שפוי צריך לבחור איזשהו צד ואיזשהי דעה, ואז מאוד מרגיע לדעת שיש משהו שמייצג את הדעה השנייה ודואג למה שצריך לדאוג.
דווקא בתחילת המלחמה דאגתי שיש יותר מדי שמאלנים עד כדי כך שהם ידכאו את החיילים או יעשו איזו הפסקת אש בטרם עת.
אהלן אפרת 🙂
בתור שמאלנית …
מבינה את הנימה שבה נכתבו הדברים, אך עם זאת-
קצת מקומם אותי לחשוב שבשם הציבור הימני את מטילה עליי (לצורך העניין) את האחריות המוסרית ועל ידי כך מסירה מעצמך כל יסורי מצפון והתעסקות ב"זוטות" כמו זכויות אדם, עוולות למיניהן וכו'.
במידה ואת מכירה בחשיבות ובערך שמירת כבוד האדם באשר הוא, הייתי מצפה ללקיחת אחריות מוצהרת, לא משנה לאיזה מחנה פוליטי את משתייכת- ולא לזריקת אחריות צינית על מחנה-השמאל-השעיר-לעזאזל, שמסתדר לך טוב על המשבצת המגרדת הזאת שיושבת לך איפשהו על המצפון ומציקה, מדי פעם, ש"אולי אנחנו עושים משהו לא בסדר"
בלי להתייחס באריכות לדברים שכתבת (ויש לי מה להגיד בנושא פשוט אין לי כח).
אין צורך לדאוג, שמאלנות היא מחלה שלא עוברת בקלות. יש תקופות של הקלה כמו עכשיו אבל השמאלנות תחזור בקרוב.
אחרי אוסלו היו שמאלנים שהבינו שאי אפשר לעשות הסכם שלום אז המציאו התנתקות חד צדדית במקום וביצעו את הגירוש. כך באו לעולם חומת ההפרדה, הסכם ז'נבה ועוד פרוייקטים הזויים.
מעניין איזה אירוע יצליח לשכנע את השמאל…
שלום רותם!
דבר ראשון- אני מודה בחסרונותי. בעולם מושלם באמת היינו מצליחים למצוא, כעם, איזון נכון בין כל התכונות והנטיות הטובות, ובינתיים, לדעתי, חשוב שימנים ושמאלנים יכירו אלה בחשיבותם של אלה, וגם זה משהו.
דבר שני- אני מתרשמת מנימה אינדיבידואליסטית בדברים שלך. אני לא חושבת שכל בן אדם, כפרט, צריך לשאת בתוכו את כל התכונות כי אני מאמינה בערבות הדדית. כמו שכל אחד ממלא תפקיד אחר בשוק הכלכלי, ומנקה רחובות זו עבודה מכובדת כמו פרופסור או מורה או כל עבודה אחרת, כך גם בעניין הרוחני. כל אחד צריך ללכת לפי נטיות ליבו ומה שמתאים לו- אנשים רגישים מאוד שמסוגלים להגיע בקלות לאמפתיה עם הזולת צריכים למלא את התפקיד הקשה של שמאלנים המזדהים עם האויב וכואבים על האנושות ועל זכויות האדם, מי שרוצה להיות חייל צריך לשים בצד את הרגשות הללו בזמן הלחימה ומי שרוצה להיות אני צריך למצוא את המינון הנכון לו על פי נטיותיו. הכי חשוב שנכיר זה בערכו של זה, וזו הנקודה האמיתית שרציתי להעביר- לא שהשמאלנים הם שעיר לעזאזל, אלא שהם המצפון שלי, ואני מכבדת אותם ככאלו, והייתי שמחה אם גם הם היו מכבדים אותי כמצפון שלהם (אני לא נותנת דוגמא לאילו יתרונות יש באדם עם ערכים כמו שלי עבור השמאלני המצוי. אם מישהו רוצה לכבד אותי שיחפש בעצמו למה, ואילו ערכים שלי הוא היה רוצה כקולות רקע לפעולות שהקו המנחה אותן הם ערכיו שלו). ואני לא חושבת ש"אנחנו עושים משהו לא בסדר", מנקודת מבטו של הנצח.
חתול-
ידיד שלי באמת אמר לי ככה, ואני רוצה להגיד כאן שזו לא "מחלה"- זה לא כל כך גרוע לשאוף לשלום.
וזה נכון שהמדינה מתקדמת בדרכים עקלקלות, תוך כדי ניסוי וטעיה (ותהיה?). היה מדאיג אותי הרבה יותר לו היינו בוחרים דרך אחת, הולכים איתה ראש בקיר ומחסלים את כל מתנגדי המשטר ביריות לראש ברחובות צדדיים וחשוכים… (יש גם מקומות כאלה, ומצבנו טוב בהרבה, אין להכחיש)
אני לא בטוחה שבעתיד צפוי לנו אירוע מכונן שבעקבותיו ישנו רבים את דעתם מן הקצה אל הקצה. רוב הסיכויים שצפויות לנו עוד דרכים עקלקלות. פשוט צריך ללמוד לאהוב ללכת בהן.
סבא דוד אומר שסרטן לא מרפאים בניתוח – המלחמה היא רע הכרחי בבחינת הבא להרגך השכם להורגו, אך אין בה פתרון יסודי ל'מחלה' אלא טיפול בסימפטומים הגם שכרגע הוא חיוני.
התאים הסרטניים הם תאים שהתבלבלה זהותם. סבא דוד אומר ששורש הסכסוך הוא בקושי שלנו לממש את זהותנו ובתוכה הציווי 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'. לכן היחסים הטובים ביננו לבין שכנינו לא יכונו מתוך טשטוש זהויות, אלא דווקא כאשר כל צד ילמד לכבד קודם כל את עצמו ואחר כך את זולתו.
כן, זה נשמע כמומילים המנותקות מן המציאות אך לדעתי זה הרבה יותר מחובר לאמת מאשר התיוג: שמאל ימין.
ו… כן אפרת אני מסכים של צד מחזיק חלק מן השלם לצד השני, יישר כח על הכתיבה.