מה אני קוראת (9)

אין לי מושג איך לכתוב על הספר "בואי, נשמתי, שמעי את הסיפור על קלף הקיסרית" מאת אורלי בן- זקן. הספר נראה כאילו מישהי התכוונה לעקוב בדייקנות, אחד לאחד, אחרי כל הכללים הלא כתובים של כתיבה נשית, ורואים שהיא התאמצה והמאמץ לא מחמיא לה. אם הספר טכני מדי, למה לכתוב עליו? אז ככה: אני התלוננתי כאן בעבר (וגם קצת כאן) על כתיבה כאילו- נשית וגם ציינתי לטובה כתיבה נשית שאני מעריכה. הספר הזה נותן לי הזדמנות להדגים בצורה מסודרת למה בכלל אני מצפה מכתיבה נשית.

קודם כל, קצת על הספר: גיל היא אמנית ישראלית צעירה שנמצאת בחו"ל וחווה משבר (וצמיחה) בעקבות פרידה מחברה בישראל, גולג'אן היא תורכיה מימי הביניים המאוחרים שנלקחת בשבי והופכת לשפחה של לוחם מונגולי וג'ויה היא סבתא של גיל שמספרת, בליווי הערות בלתי פוסקות של בעלה, על ילדותה בתורכיה.

עכשיו אפשר לעבור לדברים שמשכו את ליבי ומייצגים בעיני כתיבה נשית:

שם הספר. ארוך, דיבורי, לא קליט, המשפט הכי מתאים שנכתב אי פעם על עטיפה של ספר. הרי מטרתו של כל שם של כל ספר, כמעט, היא להזמין אותי לקרוא אותו. כולם מרמים, מנסים למצוא משהו קצר שיכיל הכל, מותג. הכותרת הזו מצהירה על מטרתה בפשטות. אני ממציאה לי בראש שיחה עם עורך של הוצאת ספרים מסודרת שמנסה לשכנע את הכותבת: אולי נוריד את כל ההתחלה ונלך על "קלף הקיסרית"? ואני שמחה על שהשם לא קוצר. השם הופך את הספר לחפץ, והכותרת הזו הופכת את הספר לישות חיה.

דיבורים. הסיפורים מסופרים כולם בגוף ראשון- תוך כדי שיחה (ג'ויה), מכתבים (גיל) או משהו שנראה כמו סיפור עם (גולג'אן). אין גורם מתווך, לכאורה, בין גיבורות הספר לבין הקוראים. הסיפורים מובאים מפיהן: כולל מבטאים, סגנון דיבור שונה ומיוחד וקריאות ביניים של בעלה של ג'ויה המשולבות במונולוגים שלה., אין כאן מקום (בכאילו, כמובן) לאגו של הסופרת או לשקר המוסכם של מספר יודע כל.

שבירת ציר הזמן. בספר משולבים שלושה סיפורים שקרו בזמנים שונים. הקוראים מתרשמים במקביל משלושתם, למרות שעל פי הסדר הכרונולוגי של השתלשלות האירועים צריך לקרוא אותם אחד אחרי השני. גיל משתתפת, כמאזינה, גם בסיפורה של ג'ויה שאירע לפני שהיא נסעה לארה"ב, וכך נוצר פרדוקס כשהקוראים מקבלים מידע על גיל בתקופות שונות של חייה, וגם במקומות שונים- פעם בארץ, פעם בחו"ל. למרות שמדובר בשלושה סיפורים מקבילים שלא נפגשים באותו זמן ומקום, המעבר בין סיפור אחד למשנהו אינו חד. הסיפורים מקבילים (לפעמים- מקבילים מדי, ללא משמעות להקבלה מלבד החזרה על אותו סמל) בכך שאירועים, סמלים ושמות דומים נמצאים בהם במקביל. מעבר לכך, ישנן צעקות שמהדהדות מסיפור אחד למישנהו וחלומות בהם משתלבים פרטים מסיפור אחר. המעבר בין הסיפורים נאחז בנקודת דמיון וממשיך למקום אחר לגמרי- גולג'אן מספרת על מעבר דירה, ומיד מופיע מונולוג של ג'ויה המתחיל מתלונה על כך שהיא שונאת לעבור דירה.

חלומות. יש המון חלומות בספר, כמו בחיים. חלומות הם חלק מהסיפור, ואינם נפתרים אחד לאחד. הם נשארים חלומות, לא פתורים, בלתי פתירים. לרוב הם לא מקדמים את העלילה אלא רק מוסיפים לה רובד סמלי. שלא כמו בכתיבה גברית- שם אם יש חלום, הוא משרת את העלילה- יש בו נבואה או גילוי משהו שהגיבור לא ידע או התגלות פלאית של דמות מדריכה. גם השירים בספר ממלאים תפקיד דומה לחלומות.

אחווה נשית. אין. הנשים בספר בודדות. כמו כל אדם. אחווה נשית היא הדרך הכי זולה ליצור אווירה של נשיות בספר. לא שאין אחוות נשים בעולם, אבל זה קיטש מדי, וצריך להתאמץ נורא כדי שזה יראה אמין.

עבודת אלילים, כשפים ואמונות טפלות. נרטיב גברי הוא הקושר בין נשים לכישוף, אמונות טפלות ועבודת אלילים. הנשיות נראית מאוד מפחידה מבחוץ, כנראה. בספר הזה יש תיאור אמין יותר של דברים כאלה, כפי שנשים באמת חוות את עצמן. מופיעות בספר אישה אחת שמרפאת בעשבים, מיילדת אחת. לא כישוף פראי אלא רפואה טבעית, מרוסנת, מתוך הכרה בערך הנתינה כערך מכונן ולא מתוך גאווה ורהב של קוסמים. יש גם תיאור מעניין של חיפוש דתי כנה של גולג'אן, במקום עבודת אלילים שלוחת רסן הנפוצה בסיפורים כאילו-נשיים
סוף. הספר, ברוך ה', לא מסתיים בכך שמשברי הזוגיות של הגיבורות נפתרים והם חיות באושר ועושר בזוגיות מופלאה וכל חלומותיהן מתגשמים. אני רוצה להוסיף כאן מילה על סופים: שמתי לב שסוף סגור לפעמים מפצה על חוסר התפתחות של הדמויות, ולהיפך- רק בספרים בהם הדמויות מתפתחות יפה במשך הסיפור אפשר להשאיר סוף פתוח.

אני כותבת את הפוסט הזה בשעה מאוחרת, ובטח שכחתי מליון דברים. אולי אני אוסיף אותם פעם… שתי מילות ביקורת אחרונות: היחס למין בספר הפריע לי. הוא ילדותי בעיני- הוא נתפס או כסוג של משחק או שיש אונס. בנוסף, לטעמי, הסופרת קצת הגזימה עם הסמליות הקורצת מכל פיסת טקסט, והיתה יכולה להשאיר יותר מקום לדמיון ולמקריות.

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמנות, ספרים, פמיניזם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על מה אני קוראת (9)

  1. יוליה הגיב:

    אבל אולי הסימליות הלא-מוסווית היא גם חלק מהכתיבה הנשית?
    חוצמזה הרבה דברים שתיארת יכולים להתאים גם להגדרה של ספרות ניו-אייג'ית.
    האם הנשיות שראיה זו היא ניו אייג'ית או אולי הניו-אייג' זו מגמה נשית?
    🙂

    מעניין שאם אף דמות נשית בספר לא ממש הזדהיתי. אני חושבת שזהות נשית (לא של נשים מסויימת, אלא של אומנות או גישה) עדיין בתהליכי גיבוש, ועוד לא ברור מה נקרא נשי ומה לא, והאמת שהרבה פעמים דברים שנקראים נשיים לאו דווקא נראים לי נכונים בהגדרה זו.

    אם אני חושבת על מה מאחד/מאפיין את הדמויות הנשיות שהזדהתי איתן והרגשתי שהן מייצגות את הנשיות כפי שאני הייתי רוצה שתהיה לי, לעומת מה שאני מרגישה שנתפס היו בעיניי הרבה אנשים כנשי/נשיות – נראה לי שהן היו הרבה יותר שובבות וקלילות במובן הטוב של המילה.
    (אני מתכוונת למשל לאן מאבונלי, ג'יין אייר, ג'ו מנשים קטנות)
    נראה לי שזו תכונה נשית, והיא הרבה פעמים מתפספסת.

  2. אפרת הגיב:

    אני עובדת על פוסט תגובה. אני חושבת שהמשך הדיון בנושא הזה חשוב אבל קשה לי על רגל אחת.

  3. יוליה הגיב:

    זה נכון, קשה לשתות תה על רגל אחת ….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s