מה אני קוראת (8)*

* איכשהו איבדתי את המיספור מרוב ספיישלים של המדור מה אני קוראת. נניח שזה שמונה, ואל תתפסו אותי בקטנות. חוץ מזה, אני יודעת שגם הפוסט הקודם היה סוג של "מה אני קוראת". אין שום קשר בין הפוסט הקודם לפוסט הזה. עבר כל כך הרבה זמן שכבר קראתי דברים אחרים…

בדיוק סיימתי לקרוא את הספר "גלנקיל". ספר נחמד, אם כי איטי משהו (ואני דווקא מהאנשים שאוהבים ספרים איטיים). כמו שכבר בטח שמתן לב, אני נתפסת לנקודות קטנות בספרים ולא כלכך מבקרת אותם בשלמותם. כאן תפסה לי את העין הבלשות הנשית. ברוך ה', צומחת לה בתרבות בלשות נשית- ספרים שעוסקים בבלשיות, שגם אופי העיסוק שלהן בבילוש שונה משמעותית מזה של הגברים. קראתי כל כך הרבה ספרים על בלשים בחיים, ומדהים אותי בכלל עצם הרעיון ליצור שינוי בז'אנר השחוק הזה, ועוד יותר נחמד לי שהשינוי מגיע דווקא ממקום שנראה לי נשי. כמו בשאר התחומים בהן ניתן היה לראות את עקבותיה של המהפכה הפמיניסטית, גם בבילוש המהפכה התחילה כשנכתבו ספרים מהז'אנר הזה שהגיבורות שלהם היו נשים בלשיות, שהשתמשו בדיוק באותו סגנון גברי ששלט עד אז. הגיבורות נלחמו, ירו, התמודדו בגבורה מול מנגנוני הביורוקרטיה המשטרתיים והמשפטיים, לקראת סוף הספר הגיעו לעימות ישיר עם הרשע, במקרים קלישאתיים במיוחד- חטפו כדור בכתף, ובסוף שילבו כוחות עם כוחות הביטחון והמשפט כשנתפס הרשע והסדר מושב על כנו.

ההתפעלות הראשונית שלי מבלשות נשית היתה כשקראתי את "סוכנות הבילוש מס' 1". הגיבורה היא בלשית ובמקום להיות רווקה נצחית שיכורה, זאב בודד וכל קלישאות הבלש האחרות, היא דווקא חיה בתוך קהילה, ומספר לספר בסדרה המשפחה שלה ומעגל החברים שלה הולכים ומתרחבים. היא אחראית, ולוקחת את כולם תחת כנפיה בדאגה וחמלה. למרבה ההפתעה, זה גם היחס שלה לחלק מהפושעים. הגיבורה מעדיפה להימנע מעימות ישיר. באחד הספרים (הראשון כנראה, שבו הניגוד לספרי הבלש הקלאסיים הוא הגדול ביותר) נדמה היה לי שהעלילה מובילה לעימות ישיר בין הגיבורה לבין הרשע, שאת גודל רשעתו ואשמתו היא גילתה עוד קודם. היא היתה חייבת לסוע אליו הביתה כדי להציל איזה ילד. המתח נבנה לאורך הנסיעה, רק שבסוף האיש לא היה בבית. היא פשוט לקחה את הילד, ואם אני זוכרת נכון- שכנעה את אשתו של החשוד להפליל אותו אחר כך. מה שהיה חשוב לה זה הילד, לא מה שיקרה עם האיש הרשע. במקרים רבים שעמדו בפניה היא העדיפה לפתור את הבעיות בדרכים יצירתיות, להפחיד את ה"רעים" לשקר להם כך שישנו דרכיהם בלי עזרת המשטרה, לנצל את האמונות הטפלות שלהם או חולשות אחרות. במקרים מעטים ביותר היא נכנסה לעימות אלים. הרבה יותר מתאים לה לאיים על מישהו שהיא תסכסך בינו לבין אשתו, או בינו לבין הקהילה מאשר לאיים עליו בפניה למשטרה. מעניין שחלק מהנטיות האלה יכולות לצמוח דוקא על רקע חוסר האונים של הרשויות המדינה בה היא פועלת- בוצואנה, אך ברור שבלש גבר לא היה פונה לשיטות עבודה כאלה. עוד אלמנט נשי מרשים ביותר בספרים ההם, הוא שתיית תה בצוותא המשמשת גם כדרך חיים וגם כאמצעי לפתרון בעיות ומציאת ראיות. אני מצליחה להזדהות הרבה יותר עם בלשית ששותה תה בצוותא (ומי שמכיר אותי יכול להעיד על זה, וגם שם הבלוג), מאשר עם בלש קלאסי מריר שגר בדירה מוזנחת להפליא ושותה רק אלכוהול, לבד.

נסחפתי עם הזכרונות מהספר "סוכנות הבילוש מס' 1", כשבעצם רק רציתי להציג אותו כמבשר ז'אנר הבלשיות הנשיות, שהוא אנטיתזה לז'אנר הבלש המריר. נחזור ל"גלנקיל". במרכזו עומדת בלשית. היא לא פותרת בסוף את תעלומת הרצח. מתברר גם, שבניגוד למה שהיא חשבה, היא לא הכי הכי חכמה באיזור. אבל היא מספרת סיפור מאוד יפה ופיוטי על האשמים ברצח, שאפשר לראות בו סוג של אמת. בסופו של דבר, אין בספר הזה את הסוף, כי האמת והצדק, וזה שהצדק יצא לאור הם לא הדברים החשובים באמת. מה שחשוב הוא הנאמנות, סגירת המעגל, ההתמודדות הנפשית האישית עם המוות של הנרצח והיכולת לספר לעצמך סיפור קוהרנטי של מהלך העניינים, ללא קשר להתאמת הסיפור למציאות. מעניין שהפתרון של הבלשיתמתמקד בהשפעת תוצאות החקירה על הקהילה, ובמקביל, יש גבר, שתיאורו יכול להתאים לדמות הבלש הקלאסי, שמוסר את העדויות המפלילות למשטרה בצעד טקסי משהו. דמות הגבר הזו היא שולית, ולא נודע לקורא מה עלה בגורל החקירה המשטרתית. קטע מדהים, מבחינת ההנגדה בין צורות הבילוש השונות.

עוד מופע של הז'אנר הזה, שאני לא יכולה להתאפק מלהזכיר, יש בסרט האהוב עלי "פארק גוספורד". הבלשית מגלה בסוף מי הרוצח, אבל הסרט מסתכם בשאלה איזו תועלת תהיה לזה שיתגלה הרוצח ויואשם בפומבי, כשהבלשית בוחרת להמשיך בחייה תוך הפנמת לקחים מהחקירה- לקחים חברתיים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים, שאולי ייבנו אותה אישית בהמשך, אבל לא יהדהדו במישור הציבורי כמו שהיה יכול להדהד גילויו של הרוצח. עוד אלמנט בבלשות הנשית, שבולט בפארק גוספורד ובסוכנות הבילוש מס' 1 הוא ההפרדה בין חוק למוסר. אם בספרי הבלש הישנים הרשע היה רשע והבלש טוב, והסגרת הרשע לרשויות המתאימות שירת את המוסר, הבלשות הנשית מציבה דילמות מורכבות יותר והפניה למשטרה ולאפיק המשפטי לא מובנת מאליה. לעיתים תגיע הבלשית למסקנה שעדיף לטאטא דברים מתחת לשולחן, לא להוציא את הכביסה המלוכלכת, להימנע מעימות גלוי ולאפשר ל"רשע" להישאר בתוך הקהילה ולהבטיח לשנות את דרכיו. נדמה לי שאפשר למצוא אפילו מקרים של חוסר נאמנות ללקוח מתוך מחשבה שמה שהוא באמת צריך (למשל- שלום) הוא לא מה שהוא מצהיר שהוא מחפש (גילוי האשמים למשל).

דברים שנזכרתי בהם לאחר הפרסום והוספתי בדיעבד:

לקריאה נוספת: מצאתי מאמר אינטרנטי על בילוש בפרספקטיבה היסטורית. זה לא מאמר קל אז יקח לי זמן להבין מה הוא אומר, אבל נראה לי שהוא מעניין.

נזכרתי פתאום גם בפנדורין, שהוא גבר, שנתקל בסיטואציות מורכבות מבחינה מוסרית, למרות שאמרתי שזה מאפיין בלשיות נשים. להגנת התיאוריה שלי אפשר להוסיף שרוב הפעילות שלו, עדיין, נעשית במסגרת חובתו המקצועית ונאמנותו המדינית, למעט במקרים בהם המדינה פונה נגדו.