המון קופסאות ריקות של דיסקים.

נפל המדף. כמה קילו מוזיקה יש לי? וזה אפילו לא מוזיקה- על המדף, לצד הדיסקים, שכנו להן דרך קבע המון קופסאות ריקות ומקוריות של דיסקים, חלקן זהות לחלוטין. איך מגיעים למצב הזה? לא, אני לא אספנית קופסאות. העניין הוא שילוב מצער בין נטייה כרונית לאבד דיסקים שוב ושוב ושוב לעקרון לא לשמוע מוסיקה כשאין לי את הדיסק המקורי שלה בבית. "המוזיקאים תמיד הרוויחו מכך שאנשים איבדו דיסקים וקנו אותם שוב", אני אומרת לאורי, השותף הכלכלי שלי, "לא לקנות דיסק בפעם השניה (והרבעית) גוזל את פרנסת איש המוזיקה בדיוק כמו לא לקנות אותו בפעם הראשונה". זה נראה לי בעיתי מבחינה מוסרית אפילו להחזיק בבית תוכנה של שיתוף קבצים- אני לא מכירה מישהו שהשתמש בתוכנות האלה להורדת משהו- אפילו דבר אחד- שאינו גזול ויוצריו תוגמלו כראוי וכמוסכם. אם אין על זה זכויות יוצרים, רוב הסיכויים שמישהו ימצא לזה מקום אכסון ברשת, ולא יחזיק את זה בביתו על המחשב האישי ויזמין את העולם לקחת. תקנו אותי אם אני טועה, אם פיספסתי איזה שימוש נפוץ בתוכנות כאלה שאינו פוגע בזכויות יוצרים. ואל תגידו לי- זה כמו לקחת דיסק משכנים\ להקליט על קסטה- כשלוקחים דיסק משכנים- לך יש אותו ולשכנים אין. כשהקלטנו פעם על קסטה (מקסטה מקורית או מרדיו) המאמץ להקליט (להזהר לא לחתוך שירים בסוף הצד, להפוך צד, לבחור אילו שירים אנחנו רוצים להקליט ולהריץ את השאר, לערוך מיקס טייפ) היווה סינון טבעי של כמות ההעתקות שיכולנו לעשות. היום בכלל לא אכפת לנו מכל אלה- גרור, גזור, הדבק.

בספר "מסע דניאל" של יצחק אורפז יש קטע יפה שמדבר, בעיני, על העניין הזה- ניכור של האדם מהחפצים שלו. הקטע מתאר את מחשבותיו של דנינו, הדייג הזקן, על ג'ו דייג הדג באמצעות מכונה משוכללת:

"… ואף על פי כן גזלן הוא. אף פעם לא עצר כדי להקשיב לים, כדי לחוש את מזגו,  אם נוח הוא או זעף,  לגפף אותו כמה גיפופים, בעיניו,  בידיו,  להתיז מעט מים, סתם,  ולראות בהתנוצץ הרסיסים כקשקשים בשמש.

 רק משוך החבל והתנע המנוע והחרק הגלגלות- והרשת, ככף יד מפלצתית, נוחתת במים, גורפת, סוחפת, מושכת, מריקה את שלל הדגים אל הסירה, ושוב- נוחתת, גורפת.

איש זה גוזל את הים, חשב דנינו הזקן. ואם כך הוא הולך אל אשתו, הוא גוזל את אשתו, ואם כך הוא הולך אל הבריות, הוא גוזל את הבריות….."

מדהים שאפשר לגזול את הים. הים כישות בפני עצמה. ואם את הים אפשר לגזול- כל שכן את התרבות, שהופכת אינסטנט (כמה קאברים, כמה שיתופי פעולה עם ארומה, כמה קאברים שהם גם שיתופי פעולה עם ארומה… ) ולא מקבלת תמורה ראויה על מנת להחזיק את עצמה.

ולסיכום- יש לי עטיפות של דיסקים. מקוריות, מעוצבות ויפות. "ענה לי" של אהוד בנאי, "מליונים" של אתי אנקרי. מישהו שמכיר אותי רוצה?

מודעות פרסומת

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמנות, זכרונות, טכנולוגיה, סוציולוגיה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על המון קופסאות ריקות של דיסקים.

  1. יוליה הגיב:

    עכשיו כשיש לך מחשב יפה וחדש וחמוד ועם ה-מ-ו-ן מקום פנוי,
    את יכולה להעתיק אליו את כל הדיסקים שכבר רכשת במיטב כספך, וכך כשהדיסק יאבד, תוכלי לצרוב אותו לעצמך שוב.
    וגם אם אין מקום פנוי, אם קצב איבוד הדיסקים שלכם מתקרב לקצב איבודי הארנק/משקפיים/פלאפון שלי, כדאי לקנות דיסק שמתחבר למחשב, עם ה-מ-ו-ן מקום פנוי, ולהעתיק הכול אליו.
    אגב, למה את מתכוונת ב"שיתופי פעולה עם ארומה"? אני לא מעודכנת 😆 …

  2. חתול הגיב:

    לא הבנתי מה הבעיה לצרוב דיסקים שקנית ואיבדת. קנית זכויות על דיסק אחד.
    הלכתית אין עם זה שום בעיה, וגם חוקית אני מאמין שזה בסדר.

  3. יוליה הגיב:

    הלכתית תמיד אפשר למצוא בעיה, נניח מראית עין…

  4. efratw הגיב:

    יולי- שיתופי פעולה עם ארומה- ארומה מוציאים דיסקים. למשל- של ארקדי דוכין- ומשפיעים על הבחירות האומנותיות הקשורות בו- אילו שירים מתאימים להם, איך תיראה העטיפה, משלבים את הזמר בפרסומות וכאלה.
    חתול- נראה לי שלא קניתי זכויות אלא קניתי דיסק. פעם האמנים היו מרוויחים גם על איבוד דיסקים וקסטות. אם אבדת ולא קנית חדש זה פוגע בהם. כמו שבעלי הזכויות על ספרים מרוויחים על כל פעם שאני מאבדת ספר וקונה עוד עותק.

  5. יוליה הגיב:

    אני חושבת (לא בטוחה) שחוקית אין בעיה להעתיק דיסק שקנית על המחשב או על ה-MP3 לשימושך האישי.יש דברים שבהם קונים זכויות יוצרים (נניח WINDOWS) ולא את הדיסק. מותר להתקין על מחשב אחד – אבל כמה פעמים שרוצים, וגם אם המחשב מתחלף, ומערכת ההפעלה "הולכת לאיבוד", מותר להתקין שוב. אני לא יודעת איך זה עם מוסיקה.

    מוסרית, אני לא חושבת שזה שהרוויחו פעם ממשהו מחייב אותי שהיום ירוויחו מאותו הדבר. פעם היה גם יותר קשה להוציא דיסקים. ולשווק. ובכלל היה שונה.

    על קלות ההעתקה שפוגעת באיכות המוצר ובזכויות, התלוננו גם כשהמציאו את הדפוס.
    עד אז לכל ספר היה מספר מוגבל של עותקים והיה קל לעקוב למי יש אותם.
    וגם מבחינת האיכות ספר של היום אכן שונה מהספרים שהיו כשהעתיקו אות אות. אבל בגדול – אני חושבת שהרווחנו.

    אה – ושיהיה ברור, אני גם לא מתלהבת מקאברים שהם גם שיתופי פעולה עם ארומה. או משיתופי פעולה עם ארומה. או מקאברים. 😉

    בדרך כלל אני אוהבת את הגרסא ששמעתי בפעם הראשונה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s