הרהורי תשובה, היחס שלי לטקסים ועוד מחשבות לקראת החגים.

בימים האחרונים, בעקבות המלצה של חברים, אני שומעת את השיר "בדממה":

כל היום מתנגן לי בראש הצורך ללכת לאגם, לקלף דברים, לעשות שינוי שיקרב אותי למה שאני רוצה להיות באמת.

לפעמים אני חושבת שכדי לשנות משהו מהותי בעצמי יש צורך לעשות שינוי חד, קיצוני ומהיר, לשכוח מי הייתי קודם, ושאף אחד לא יוכל להזכיר לי מי הייתי. לנסוע להודו או- לעשות תספורת קצרה מאוד שאף אחד לא יכיר אותי, כולל אני. מצד שני, אני יודעת שלא הגעתי למקום בו אני היום במקרה. אני מרגישה שטוב לי במקום בו אני גרה עכשיו, והתספורת שלי באמת משקפת את מה שהייתי רוצה להיות. אני מרגישה שבתהליך התשובה והתיקון שלי  דרוש כיוונון עדין, לא בולדוזרים.

השאלה היא האם במקום מה שאומר השיר "בן אדם, קח את דמותך לאגם, שטוף שם את פניך" אפשר סתם ללכת לעשות מקלחת טובה ויסודית? וזו לא באמת שאלה, כי בשניה שהיא מתעוררת ישר אני עונה לעצמי- אי אפשר בלי טקס. לכי למעיין, תטבלי שם, תיצרי איזה טקס שיסמל באופן מלאכותי את תחילת השינוי, יש לך מעיין שני מטר מהבית וכמה מסובך כבר יכול להיות להשאיר את התינוק לחצי שעה אצל השכנים או ההורים. אבל איך אפשר להביא את עצמי לטקס, שבמהותו ובהגדרתו כ"טקס" נוגד את הפשטות ומהלך החיים הטבעי שלי. טקס הוא זיוף אחד גדול- אני לא מין ילדת טבע משכשכת באגמים שמכורה לשקיעת השמש הנוגה במדבר.

כאן מגיע יום כיפור, כקריאה ראשונית לשוב אל מה שאני, גם אם מה שצריך זה כיוונון עדין ולא שינוי יסודי או מהפכה. אולי המטרה של החגים היא ליצור מרחב בין הטקס החד פעמי והספונטני (למשל, אם נמשיך את הדוגמא מהשיר- ללכת לטבול או ללכת למדבר, או אם ניקח דוגמא מהחיים- לנסוע להודו או להסתפר קצוץ), לבין השגרה היבשה שלא נותנת השראה לשינוי ולא מאפשרת מבט על עצמי מבחוץ.

אפשר לקחת את החג כהמשך של השגרה- כמו כל שנה ניסע להורים בראש השנה, לבית המוכר האהוב והחמים של ההורים, ונרגיש ששום דבר לא השתנה מאז שהייתי בת שלוש (ככה אני מרגישה בבית של ההורים. תמיד אותו ריח ואותו פינוק ואותה רצפה לשטוף). אפשר לקחת את החג כהזדמנות לשינוי- לבנות את הטקסים של החג כגורם מעורר- ההתבוננות העצמית שבימים הנוראים והניסיון לחזור מהטעויות שלי.