הגיע החופש הגדול, וכל מה שאני רוצה זה להישאר בבית. כמו שכבר בישרתי לסביבתי הקרובה- אספתי את כל הדברים שאני אוהבת למקום אחד, סידרתי בצורה הכי נוחה, למה לי לעזוב למקום אחר שבו אין לי כלום וכל אכילה ושינה הופכות למבצע צבאי?
ככל שאני מעמיקה במחשבות על אריזת המשפחה לטיול כך אני מבינה שמה שאני בעצם מנסה לעשות זה לקחת הכל. המצב מחמיר כשמדובר בטיול עם ילדים קטנים. קחו לדוגמא את עניין המיטות- כמה מופלא הבית שלי! יש בו מיטה קטנה לתינוק, בדיוק בגובה שנוח להכניס אותו למיטה ולהוציא אותו ממנה+ שמיכות דקות+ שמיכות עבות+ מעקה שלא יפול מהמיטה. בכמה אחוזים מהבתים בעולם יש מיטה מושלמת כזו, ומה הסיכויים שדווקא במקום בו נהיה בחופש תהיה אחת כזו? ובגדים- יש לנו בגדים קצרים לחום ובגדים ארוכים למקרה שיתקרר ובגדים להחלפה אם מתלכלך ובגדים גדולים אם הילד יצמח פתאום בין- לילה בכמה מידות. והעניין היפה הוא שלא צריך לסחוב את כל הבגדים האלה על הגב, או לארוז אותם. הם כאן, בחדר השני ממש, הושט היד וגע בם.
כבר ניסיתי לישון עם ילד באוהל, בצימר, ואפילו אצל ההורים. בבית הכי נוח. נראה לי שאני בתקופת בית שבלולית עכשיו. יהיה זמן לצאת בפעם אחרת.
במקום תה 
ובשפת התנ"ך: אשרי יושבי ביתך.
באמת מגוחך עד כמה אנשים מוכנים לסבול בשביל נופש מהנה.
אכן אשרי. בינתיים מסתמנת פשרה: נצא לנופש בבית של חמותי- אוכל טוב, חברה נעימה, ויחס המבוגרים\ילדים משתנה לטובתנו. לפחות זה לא לילה באמצע שום מקום טבעי כלשהו, כשכל מה שיש לנו כדי להילחם ביתושים הוא פיג'מות.
תהנו בחופש!!!
(כל פעם שאני כותבת חופש אוטומוטית עולה לי השיחה האולפניסטית הידועה לפני החופש הגדול, ואני עוצרת את עצמי מלתקן לחופשה – שישר מתקשרת לבית-מלון, חו"ל, בריכה או כל דבר בניחוח צפונבוני).
בתור אחת שאם יותר מ-48 שעות לא יצאתי מרדיוס של קילומטר מסביב למקום אחד, אני מתחילה להרגיש קלסטרופוביה, קשה לי להזדהות עם הרצון לבלות (מרצוני!) שבוע שלם בבית. מצד שני אני מקסימום צריכה לארוז שניים-שלושה ספרים וסוודר ולא תרמיל מלא מגבונים, טיטולים, חיתולים, מוצצים, מים, צעצוע, מנשא, עגלה, שטיח ועוד לכל יציאה מהבית, אז כנראה שזה באמת שונה….