תאכלי, זה יעבור.

כמחווה לעצמי שלפני עשר שנים ומתוך רעב גדול הזמנתי המבורגר. כפול. עם צ'יפס גדול והרבה מיץ תפוזים.

האם הטעם אותו טעם? האם זה באמת מאז ומתמיד היה טעים או שזו רק אשליה שיש לך כשאת בת 20? מזל שיש לכן אותי, קוראותי הנאמנות, שאדווח לכן מן השטח ואנסה על בשרי (מן משחק מילים שכזה) איך זה להזמין  כל כך הרבה אוכל מהיר משמין בבת אחת.

אז ככה: איזה תענוג לאכול בשר סתם ככה באמצע השבוע. אני כמעט מרגישה את כל ערימות הברזל שמביא עמו הבשר נספגות לי בגוף כמו שרק ברזל מבשר יודע להיספג, ומגרשות את כל האנמיה המעייפת שפיתחתי לי בזמן האחרון (טוב נו, זה לא בזמן האחרון, אלא אם כן מותר לקרוא לעשרים שנים בשם 'הזמן האחרון'). כדי לעזור לכל הברזל הנדיר הזה להיספג, הזמנתי מיץ. אבל מה, הביאו לי מיץ דיאט, המגעילים. אני הזמנתי את כל הפרוקטוז הזה? איך הם הגיעו לרעיון העוועים הזה, הרי זו אותה אחת שהזמינה לפני רגע שני המבורגרים בלחמניה והמון צ'יפס, עם כל הרטבים שיש, על פי איזה היגיון הם מניחים שאני מנסה לצמצם את כמות הקלוריות? אם הייתי בדיאטה הייתי מזמינה סלט. ושתיה דיאט. אולי זה בגלל שאני בחורה, אולי בגלל שכבר לילה ונגמרה להם כל השתיה הנורמלית.

ההמבורגרים היו מאוד טעימים, וגם משביעים. המיץ היה מרענן ודי טעים, במיוחד ברגעים הבודדים בהם מנגנוני ההדחקה שלי הגיעו לשיאים חדשים בהיאבקות חופשית בקול הקטן באחורי הראש שלא הפסיק לצרוח "זה לא באמת סוכר! איפה הסוכר שלי!". את הצ'יפס לא הצלחתי לצלוח. אני, שאכלתי ארוחות שלמות על טהרת הצ'יפס (בעסקית באוניברסיטה היה אפשר להזמין שתי תוספת בלי מנה עיקרית. אני לקחתי צ'יפס וצ'יפס) וחיסלתי אותן בלי למצמץ ובלי לשתף, לא הצלחתי לאכול את כל הצ'יפס שקיבלתי. אולי זו הזיקנה.

עכשיו אני שבעה. כבר מזמן שכחתי איך זה להיות שבעה ממש, סתם ככה ביום של חול. זה לא שלא אכלתי ארוחת ערב קודם- מלאכים טובים הכינו לי סלט ענקי- פשוט שום דבר לא מספיק לי. אני מקווה שהשובע ישכיח ממני את היום המבאס הזה שכלל קצת דיכאון שאחרי לידה, קצת אבלות על השבויים שלא ממש חזרו, למרות מה שאומרים כל הזמן 'חזרו חזרו' כאילו לא יצאנו סופר פראיירים, הרבה רגשות אשם קשים על שאיבדתי ילדון (לא שלי) שהלך לכביש בלעדי, וחוסר הוודאות הרגיל לגבי העתיד. מאחלת ימים טובים יותר לכולנו.

מודעות פרסומת

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה עדכונים מהשטח. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על תאכלי, זה יעבור.

  1. יוליה הגיב:

    איפה אכלת המבורגר? כי יש המבורגר ויש….
    יש באוכל הרבה ניחומים חמים. ויש ימים שצריך לסיים מהר בארוחה טובה ובללכת לישון מוקדם. זה רק מערבה אחת ונשארה עוד הרבה הצגה.

    לילדונים יש נטיות ללכת לאיבוד. יש כאלה שממש מתמחים בזה. הם פשוט מנסים ללכת לאיבוד בכל רגע אפשרי וצריך לספור את הפעמים שהם עדיין שם ולא באיבוד ולא את הפעמים שנעלמו ואי אפשר למצוא את עקבותיהם, שזה המצב הטבעי (או בלשוננו – מצב שיווי המשקל) שלהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s