משה המלך אחשוורוש, שירן הבוסית מלכת אסתר

פתאום שמתי לב לשינוי בנוף כשהולכים בשכונה. הנה כמה מחשבות שהשינוי הזה עורר בי. כפטריות אחרי המילואים החלו להופיע כתובות גרפיטי על קירות השכונה, בעקבות פורים. במקביל, הקירות התמלאו בכרזות צבעוניות המבשרות על הפעלות פורימיות שונות לילדים אותן מארגנים גופים שונים: פעולה של תנועת ילדים אלמונית, הפנינג (איך קוראים לזה בעברית) ענק לילדים לכבוד פורים, ומסיבה והקרנת סרט לילדים של תנועת מתנדבים הפועלת למען מטרות חינוכיות.

דבר ראשון, חשבתי לעצמי למי בעצם שייך הקיר. אפשר לבדוק מי גר מאחרי הקיר הזה ובסביבתו. שתיים מהעמותות שפרסמו הפעלות על הקירות לא כוללות התנדבות או פעילות של אנשים שגרים בשכונה ממש. עמותה אחת פועלת עם מתנדבים שבאים לגור בשכונה לפרק זמן מוגדר, ואז עוזבים. הילדים שכתבו את הגרפיטי, לעומת זאת, כן גרים בבתים עליהם הם ציירו (הם השאירו שמות. מתברר שכולם בוסים, שולטים ומלכים, כיאה לבעלי בית גאים), אבל יש לי הרגשה שהבתים שייכים יותר להורים שלהם, והם לא היו סומכים את ידיהם על העיצוב מחדש שנעשה לשכונה.

שנית, חשבתי למי מיועדים המסרים. המסרים של העמותות מיועדים בבירור לתושבי השכונה, ילדים והורים (פחות לזקנים, פחות לרווקים). למי מיועדים המסרים שבכתובות הגרפיטי? השערה ראשונה שלי היא שמדובר בפעילות בה ההנאה נגרמת מהעשיה ומהידיעה שיהיה לה תוצר, ולא מהתוצר עצמו ומהעברת המסר. כמו ציורים של שלום מהפעוטון שנזרקים לפח בלב קל (מה שלא הייתי נותנת לו לעשות עם ציורים שלי)- הוא נהנה מהעשיה, ואין לו עניין בהנצחה של התוצר ושימורו. הגרפיטי נועד ליצור תדמית של מורד כלפי החברים, ההורים והשכנים. מועבר בו גם מסר של שליטה. מה מלמד אותי גרפיטי שכתוב בו "לזכר כלבי האהוב", או "ולמלשינים לא תהי תקווה"? אפשר רק לנחש. בראשון נדמה שעצם הכתיבה היא המסר ובשני יתכן שיש איום פנימי בתוך חברת הילדים. למרות שהתכנים הם מעבר ל "משה המלך", עדיין הם מחזקים את השליטה. למרות שנעשתה בעבר פעילות למחיקת כתובות גרפיטי ישנות על ידי תושבים ופעילי עמותות, איני יודעת עד כמה ניתן ליחס את חידוש הכתובות להתרסה כנגד מחיקת הכתובות הקודמות או כנגד המוחקים.

האם המסר עובר? כתובות הגרפיטי אכן ממלאות אותי תחושת יאוש ואוזלת יד, ואני מרגישה יותר ויותר שאכן, כמו שכתוב בכתובת "משה שולט". במובן עמוק יותר ניתן לראות בכתובות האלה קריאה לעזרה. משה כנראה בודק את הסביבה, אם היא יכולה לשלוט בו. אולי אני יכולה. אולי בכל זאת יהיה לי מענה לקריאה כזו לעזרה. אני מאמינה שאני יכולה לעזור למשה לצאת מחברת השולטים נשלטים שלו על ידי עידוד תרבות אחרת, כנגד האלימות השולטת בחברה הילדים. למרות זאת, התגובה הראשונית שלי היא לשכוח שאני מבוגר אחראי ולהתמסר לחוסר האונים, כמו ילד מחבורת הילדים של מציירי הגרפיטי.

במודעות של העמותות שמתי לב לעניין המיקום. מקום המפגש נקבע בשלושה אופנים שונים: במודעה אחת מצויין שהאירוע יתקיים "מאחרי בלוק 82 ", או סתם "מאחרי 82 ". במודעה אחרת מקום המפגש הוא ליד ספריית "שואלים ולומדים", ספריית השאלה של ספרי לימוד המופעלת על ידי מתנדבים והרווחה (לא מכירה לגמרי את אופן הפעולה שלה), ובמודעות מהסוג השלישי מקום המפגש הוא ליד התיכון הסמוך. מה מאפיין את שלושת המקומות האלו? קביעת מיקום המפגש ליד הספריה מציבה את המפגש במגרש ביתי של עמותות, גם אם לא מדובר באותה עמותה שמארגנת את ההפעלה ואת הספריה. האם מפת השכונה העומדת לנגד עיניהם של מארגני המפגש מורכבת ממקומות שונים בהם פועלות עמותות? היום המפגש הוא ליד מקום פעולתה של העמותה הזו, מחר מקום המפגש הוא ליד מקום פעולתה של עמותה אחרת, וכן הלאה? איך לבחור מקום מפגש, או כינוי למקום מפגש (כן אותו מקום יכול להיקרא בשמות שונים) שידבר אל התושבים?

גם "מאחרי 82" לא נשמע לי כינוי מתאים למקום מפגש. אמנם מדובר במקום מפגש טבעי ומתבקש, אך הוא ידוע יותר כ"בדשא ליד גן השעשועים", שאליו אפשר להוסיף- מאחרי 82. נוכחתי לדעת, במשך השנים בהן אני גרה כאן, שתושבי השכונה לא ממש עוקבים אחרי מספרי הבלוקים המסובכים ולא מזהים בקלות מהו 82 (בכלל לא בטוח ש 82 מציין אצלם באופן אינטואיטיבי מספר של בלוק בשכונה), בעוד לחברי העמותה המארגנת העניין ברור יותר. קביעת מקום המפגש ליד התיכון מציינת מקום מפגש נייטרלי שאינו קשור באופן הדוק לשכונה עצמה ולאופייה הייחודי אך מצד שני עדין נמצא בתוכה. כולם יודעים איפה נמצא התיכון והעברת המסר מתבצעת באופן חלק.

מעניין שאחת מהפעילויות בוטלה, גם כן- על ידי שלטים שפוזרו בשכונה- בגלל שהתברר שהמסיבה תוכננה לתענית אסתר ולא התאימה לאנשים מסורתיים שנוהגים לא לערוך מסיבות בתענית.

מה עוד? המסר המילולי עובר רק לדוברי עברית, אבל אפשר לסמוך על העברה מפה לאוזן של התכנים.

לגבי המדיום, אני מנסה לדמיין לעצמי שלטי בריסטול מצויירים בצבעים באופן מתיילד, כמו השלטים של העמותות, שכתוב בהם בגדול "משה המלך", או "שני+ניסים=אהבה" (כל השמות בדויים, כן?). לחילופין אני מתארת לעצמי הזמנות לפעילות של עמותות בפורמט של מודעות מודפסות ומכובדות שנתלות ליד בתי כנסת (ולא על הקירות ליד הבתים), מודעות שמזמינות לשיחה מעוררת לכבוד פורים עם הצוללן שגילה את אלוקיו במעמקי הים או עם אשת התקשורת הסופר- מצליחה ומפורסמת שמאסה בחיים החילוניים הרדודים ומצאה עומק אין סופי בדת.  

ועוד עניין, מבחינת הדרישות שלי- אני רוצה שיפנקו אותי, במרחב הציבורי שסביבי. לפני שנתיים התלוננתי לעיתון המקומי על תלמידי תיכון שצבעו את הקירות החיצוניים של המקלטים מחוץ לבית שלי בציורים מזעזעים והוסיפו גרפיטי, בצבעים תואמים, על הקירות מסביב וב"חתימות" על "יצירות האומנות". כתבי המקומון התעניינו בעיקר בגרפיטי, וגם זה, היה קטן מדי לטעמם בשביל להתלונן, אבל הידיעה הופיעה בעיתון. לכאורה הם באמת צבעו, וניסו לעשות את זה לטובת התושבים, אבל אותי זה לא מספק. אני רוצה שאם מגיעים מתנדבים מבחוץ לצבוע לי את המקלטים בחוץ, שיהיו מבצלאל, לא מאיזה תיכון. שיציירו משהו שכל בעל קניון היה מתקנא בו ורוצה לשבץ בפתח הקניון כיצירת אומנות נאה לקישוט הסביבה. לא רוצה ציורים צבעוניים לא ברורים של אולי חיות. הרחוב שלי הוא לא מקום להתנדב בו עבור תלמידי תיכון שצריכים ללמוד התנדבות מהי. אני מעדיפה קירות מתקלפים.

כמו שטיפקס שרים (בשיר "שפכת הזורם"):

"ופעם בשנה באים הצבעים
צובעים כל גוש בטון
בצבעים של ילדים
אחד ורוד השני סגול
כדי שיהיה שמח
וציורים על כל מקלט
עם חיוך לכל אורח"

לפעמים אני חושבת שגם כמתנדבת בעמותה אני צריכה לדאוג לסטנדרטים מפנקים. לא לפרסם על בריסטולים בכתב מתיילד, אלא להשקיע בפליירים ומודעות אמיתיים כמו לאירוע או חוג שהמתנס מארגן.
עד כאן מחשבות בנושא זה. אולי אני אוסיף יום אחד מחשבות אחרות על הצוללן שמצא את אלוקיו במעמקי הים, שמרצה כאן לפעמים. נראה לי נושא מעניין, אבל כתבתי כבר יותר מדי להיום.