מה אני קוראת (2)

ביום רביעי שעבר, אחרי ששמענו על החוק החדש והנחמד שמאפשר מנוי לספריה בחינם, יוליה ואני הלכנו למלא את חובתנו האזרחית והתפקדנו לספריה. הספרניות היו מרוצות מאיתנו- לקחנו ספרים ישנים שאף אחד לא התעניין בהם שנים, ולא נגענו בספרים החדשים. אם היינו לוקחות ספרים חדשים זה היה מטיל עליהן עול כבד מנשוא של לצאת רעות ולהגביל אותנו לשבועיים השאלה, בלי אפשרות הארכה, או משהו כזה, ובנוסף היה טמון בזה סיכון שבסוף לא באמת נחזיר בזמן ואז הן יצטרכו ממש להתקשר ולנדנד לנו שנחזיר את הספרים, במקום לעשות את כל עבודות הספרנים החשובות שהן עושות כשהן לא מתקשרות לעברייניות שכמותנו. יאמר לזכותן שהן היו נחמדות אלינו מההתחלה, עוד לפני שהן ידעו שאנחנו מסוג הקוראות שמעוררות ספרים נשכחים מרבצם, אם כי נדמה לי שהן היו נחמדות עוד יותר כשהתברר להם העניין עד תומו.

אז היום סיימתי לקרוא את "הסודות האלוהיים של אחוות היא-יא". עושה רושם שהוא לקוח מאותה קולקצית ערבב ולבש (מיק"ס אנ"ד מא"צ' בלעז) ממנה לקוח "החיים הסודיים של הדבורים". זה מעורר בי תהיות כמה ספרים נוספים עוד יצאו מפס הייצור הזה. קחו כמה נשים, שחורות, לבנות, קצת חיים קשים, מכות במשפחה, אמא בעייתית, דרום ארה"ב של פעם, הרמוניה נשית חושנית שממתיקה את החיים למרות זאת ופגאניות שמתפרצת בצורות סגידה אלטרנטיביות למריה הנוצרית- והרי לכם ספר שפונה אל נשים באשר הן.

אני אוהבת סיפורים על אחווה נשית, וגם חושבת שהיא קיימת, יפה ומיוחדת בהופעותיה השונות. בספר על הסודות האלוהיים של אחוות היא-יא (איזה שם ארוך) תאור האחווה הנשית הוא מאוד דומיננטי אבל נראה שהוא משני בחשיבותו לקיום הגברי. המון התבחבשויות של נשים זו עם זו, נאבקות על המקום השני לאחר שהראשון נתפס מזמן על ידי גברים. בסופו של דבר, הדברים החשובים בחיים הם שמישהו יביא לך פרחים או שתתחתני איתו כבר. שאיפות של נשים, בתחום מקצועי, בתחביב או בפיתוח האישיות נעלמות לקראת סוף הספר ולעולם לא אדע מה עלה בגורלן (של השאיפות האלה). העיקר שהגברים יצאו מרוצים בסוף (הישג אדיר של הנשים).

גם תיאורי הגוף בספר נראו לי מכוונים לקהל שמושפע מתיאורי גוף גבריים. יותר מיניים מחושניים. המגע של האנשים זה בזה, גם של הגיבורים שיש ביניהם מערכת יחסים חברית ולא רומנטית, כלוא במסגרות של נתינה וקבלה, הופך את האנשים לחפצים ולא נתפס כדיאלוג בין מהויות שונות כפי שהייתי מצפה מספר שמנסה להגיד משהו על נשים.

בסופו של דבר מדובר בספר נחמד וקריא, שלא מתאר דברים נוראיים מדי שעלולים לעשות למישהו סיוטים אחר כך, וגם אם קורים דברים רעים הכל נפתר בהשלמה עם הרע או תיקון מתוקים מדבש.

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה דברים שקרו באמת, ספרים, פמיניזם. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מה אני קוראת (2)

  1. יוליה הגיב:

    אני סיימתי לקרוא את שלי (לא עכשיו, לא כאן של ארי די-לוקה) לא כ"כ אהבתי.
    הכתיבה מאוד יפה, אבל הגיבור לא מצליח לעורר הזדהות. הספר דומה לתיאור תמונה יותר מתיאור של סרט.
    הספר מדבר על איש מבוגר (זקן) שמסתכל אחורה ומנסה לדבר עם אמא שלו מתוך תמונות מהילדות שלו.
    אני הרבה יותר מזדהה עם האמא מאשר עם הילד.
    מצד אחד הילד פגוע מזה שהאמא לא אוהבת אותו, מצד שני הוא לא יודע/ לא מנסה לחפש קרבה בדרך שבה האמא (ורוב העולם) מבינים.
    כפי שהוא מעיד על עצמו – הוא לא ממש חי, לא ממש נמצא, מרגיש, פועל. משהו רפה וחסר אונים.
    מעורר דאגה – מה יקרה אם הילד שלי יהיה כזה? כי לא נראה לי שאני מסוגלת לאהוב אחד כזה …

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s