שלוש, ארבע, ו…

למה צריך את כל הרשתות החברתיות באינטרנט? מה אנשים מוצאים בהן? במיוחד באתרים בהם אפשר לפרסם כל דבר שאת עושה כל הזמן, כדי "לשמור על קשר בקלות עם הרבה חברים" כביכול. איזה מן קשר זה? מה זה מעניין את החברים שלי מה עשיתי בכל רגע, ולמה לשמור על קשר אם אין לי באמת משהו חשוב לומר מלבד להציק להם קצת ושיציקו לי בחזרה,וכך ניזכר בקיומנו ההדדי? השאלה הזו, בערך, מועלית בפוסט שקראתי עכשיו במקום אחר, והיא עוררה בי בכלל את השאלה על גרעין האמת שנמצא ברשתות החברתיות. מה מושך בתופעה הזו?

יש כאלה שתולים את העניין ברצון לשלוט ולהישלט, לראות ולהיראות. אני רוצה לפקח כל הזמן על מעשים של בני אדם אחרים, להיות בשליטה מלאה, וזה נותן לי הרגשה של עוצמה. כמו לצפות בתוכנית ריאליטי. ולהיפך- העובדה שיש עדים לחיים שלי מצביעה על החשיבות שלהם, מאשרת את זה שהייתי קיימת ושזה היה חשוב למישהו. לכן הרצון להיות מפורסמת, או להיות בטלוויזיה. זה גם נותן הרגשה של עוצמה- על ידי כך שאחרים צופים בי אני מסוגלת להשפיע על חייהם, הן בהעברת מסרים והן בעצם העובדה שהם הקדישו דקות יקרות מחייהם לעיסוק מסויים בגללי (זה לא נכון כמובן. אנשים לא צופים בריאליטי כי אכפת להם מהגיבורים אלא כי הם נהנים מלראות טלוויזיה. זה המדיום לא המסר, שמושך).

לי נראה שיש בעולם המודרני בעיה קשה של תיאום, ואנחנו כל הזמן מפתחים כלים שיעזרו לנו להיפגש, להיות באותה שעה באותו מקום, פיזית או וירטואלית. אני רואה את הבעיה הקשה הזו בבית, כשאני לא מצליחה לקבוע עם אף טכנאי (במוקד השירות מבטיחים לחזור אלי בארבע. אני מאמינה. אחרי שבועיים אני נזכרת בעניין שוב ומתקשרת לשאול למה לא חזרו אלי אז, ומתי הם באים. הם עונים שיחזרו אלי, וכן הלאה). אני רואה את בעיית התיאום כאן בבלוג- הבלוג מאפשר לי (לחלק ממני, למחשבות שלי) להיות זמינה בשעות ובמיקום שבא לכן לפתוח אינטרנט במקום לשבור את הראש על איך נפגש, אם בכלל.

פעם היה יותר פשוט- בכפר קטן או יישוב קטן היו מרוכזים כל הפונקציות החשובות של החיים- משפחה, חברים, עבודה, חינוך, בריאות. לאט לאט החיים הפכו מפוזרים יותר- המשפחה והחברים מפוזרים ברחבי העולם, צריך לעשות כל בוקר הסעות של כל ילד למוסד החינוך המרוחק שבו הוא לומד ומקום העבודה לעיתים קרובות מרוחק מאוד מאוד מהמקום בו בחרת לגור. משפחות חיות לפי לוח זמנים צפוף מאוד ומתוכנן מאוד שבו מחשבים בדיוק מי לוקח את האוטו ואיך נאסוף את כל הילדים מהגן בזמן. ככל שהחיים הפכו מפוזרים יותר, נהיה חשוב לנו יותר למצוא מקום מפגש בו נוכל להיות זמינים תמיד. כך צמח הפלאפון, לא? זה מה שקורה באינטרנט.

לדעתי זו בעיה שהולכת ומחמירה. אני חושבת שיתאים לי לעבוד במחשבים אבל מתברר ששעות העבודה בתחום הזה מטורפות. דיברתי עם יוליה ועם מוריה, חברה מהתיכון שעובדת בהשמה להייטק, כדי לרדת לשורש העניין. מהדיבורים האלה הבנתי דברים שלא הבנתי קודם, ועלתה אצלי ביתר עוז בעיית התיאום. הבנתי שמעסיקים בתחום הזה מעדיפים שאדם יטחן שעות עבודה ולא לחלק את שעות העבודה שלו בין שני אנשים שונים, כי בעבודה של שניים על אותו פרוייקט חצי מהזמן הולך על תיאום ביניהם. אני חשבתי- במקום איש אחד שעובד 40 שעות בשבוע על פרוייקט, אפשר ששני אנשים יעבדו כל אחד עשרים שעות. אבל זה בכלל לא ככה. שני האנשים האלה יבזבזו כל כך הרבה זמן על תיאום ביניהם שזה כבר לא יהיה שווה לארבעים שעות של האיש האחד. כמו ששני סטודנטים מגישים יחד עבודה למרצה וכל אחד מהם כותב קצת. צריך לבזבז כל כך הרבה זמן על זה שלא יראו את ההבדלים הסגנוניים ביניהם, ולתאם שהערות השולים יבואו בסוף ולא בתחתית כל דף, ושלא יהיה רווח לפני כל תחילת פסקה ועוד מליון דברים קטנים שכבר עדיף שאני אכתוב הכל לבד וזהו. מוריה סיפרה לי על מקרה נדיר שבו מישהי, אחרי שלוש שנים עבודה (במחשבים של בנק, לא בחברה שזה עיקר עיסוקה) הצליחה לשדרג את העבודה שלה כך שהיא תעבוד שעה פחות כל יום (8 שעות ביום במקום תשע). היא אמרה שיותר קל, במקצוע הזה, להשיג עבודה עם יותר כסף מאשר עבודה עם פחות שעות.

העולם הולך ומסתבך. יצירת קשרים הולכת ומסתבכת. הכל מתפזר במרחב ובזמן. כדי להבין אחד את השני אנשים כבר צריכים כלי שעוקב אחרי האדם השני עשרים וארבע שעות ביממה, לא מספיק טלפון מדי חצי שנה.

——————-

הכותרת לפוסט היא ברוח המילים האחרונות ששלום לומד להגיד. לאחרונה הוא למד להגיד שלוש ארבע ו…, אבל לפעמים הוא מאלתר וממלמל לעצמו מספרים אחרים לגמרי (שש, שבע) כשהוא מאוד מרוכז במשהו. חשוב שהוא לומד לתאם כבר מעכשיו. חוץ מזה הוא מאוד נסער מיום המשפחה, למד את כל השירים שמדברים על המשפחה, ומידי פעם שר לעצמו ולנו "סבא בא, סבא בא". כשהוא שר לי את זה הוא מתכוון שאני אשיר לו את השיר. אתמול שרתי את השיר הזה לפחות מאה פעמים. זהו. עד כאן עדכוני שלומלומים, המשך בפוסט הבא (עכשיו אתן במתח נכון?).

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה טכנולוגיה, עדכונים מהשטח. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על שלוש, ארבע, ו…

  1. יוליה הגיב:

    לפעמים הרשתות החברתיות הן הצגה וירטואלית של רשתות קיימות גם ככה, לפעמים זה יוצר רשתות חברתיות בפועל ולפעמים זה נשאר בגדר קשר וירטואלי בלבד.
    מעניין אם הבלוגים יפחיתו את הצורך לרשום "אלעד היה פה" או "מאור ומיטל לנצח" על גדרות.
    חוצמזה זה נותן לבחור את הבסיס על פיו אתה יוצר את הקשר (לאו דווקא גיאוגרפי), אתה יכול את המסגרת החברתית להשתייך.
    אני חושבת על הפורום שברטה מנהלת, ועל זה שאנשים שם אוהבים לשלוח מתנות (אמיתיות, לא וירטואליות) אחד לשני. אני בטוחה שזה מאיר את "שגרת יומם". במיוחד אם הם גרים בצפון סיביר ויש אור רק כמה שעות ביום בחורף.

    בתור בן-אדם חטטן, שאוהב לאגור מידע לא שימושי על אנשים, רשתות חברתיות זה מצע מרתק, לא צריך למצוא איש ברחוב ולעקוב אחריו, אפשר לעשות את בלי לצאת מהבית.
    לכן אני גם מפחדת מזה – אני יודעת כמה מידע אפשר לאסוף ואני לא בטוחה שאני אוהבת את הרעיון שמשהו יעשה את זה עליי.

    יש עוד המון דברים שנוגעים לזה.
    אם את רוצה לעשות על זה תואר שני, זה נראה לי ממש מעניין…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s