שנינו אוחזים נערה, נאחזים במשהו

מאז שהיה ערב פתוח בעורי, בית המדרש שאני לומדת בו, אני חושבת על מה שהמשוררת רבקה מרים הביעה בשירים, ועל השאלה שהשירים עוררו בי. רבקה מרים תיארה מהות נשית שמתחדשת כל הזמן, שנושאת פרי ונקרעת, צומחת וקמלה, היא תארה את שרה שחשבה שהבטן שלה כבר יציבה, ופתאום הרתה שוב, היא תארה את חוסר האפשרות לנוח, גם במוות- רק נשכבים על האדמה וכבר צומח משהו מהאדמה. זה היה לכבוד טו בשבט. אני מזדהה קצת עם ההרגשה הזו. אני שואלת את עצמי (שאלתי אותה, אבל השאלה מופנית בעיקר לעצמי) אם באמת אין במה להיאחז, ואם צריך בכלל להיאחז במשהו.

 המילים בכותרת הן מתוך השיר "מה רצינו להגיד" של שלמה ארצי. בפזמון של השיר "תשב תשב, ניסע להופעה שנית, נשכח מאיפה באנו" הוא מדבר על היצירה כדרך שמאפשרת מצד אחד לנוע ולהתחדש, לשכוח מאיפה באת ולאן את רוצה להגיע, ומצד שני נראה שהיצירה מאפשרת לאחוז בהווה, לעצור את הזמן, להיות חלק ממנו. נראה שביצירה האדם מצליח לאחוז במשהו שמתאים לזמנו. אולי לא חייב להיות מעגל כזה, של נשיאת פרי וקמילה, ואפשר להישאר בתוך היצירה כל הזמן, או כשמחליטים שזה הזמן להישאר בתוך היצירה?

קראתי כמה שירים והקשבתי לאחרים מתוך ניסיון לעבד את הדברים. בין השאר מצאתי שיר יפה ששרה רונה קינן. אני אוהבת את השירים שלה. יש להם מילים יפות, וצריך להקשיב להן בעיון בשביל להנות מאוד (מעבר לזה שהמנגינות מיוחדות וגם הקול שלה). מומלץ לשמוע עוד שירים שלה, אם כבר אתן מגיעות לאזור יוטיוב. בשיר הזה יש משבצות כסמל למוות בניגוד לאש שמסמלת את החיים. חשבתי לי, בניגוד למסר שעולה מן השיר, שמשבצות זה משהו שאפשר לאחוז בו ואש לא. הרב דרייפוס, שדיבר באותו ערב פתוח, הציע את האפשרות לאחוז כדרך להתנחם. יש גם דימוי של האהבה שהיא כמו אש- לא באמת אפשר לאחוז בה ובאמת אני מאמינה שצריך לאפשר חופש באהבה, להתגבר על הפחד משינוי. גם שלמה ארצי, בשיר שציטטתי, מסתכל באירוניה על הניסיון שלו לאחוז באהבות או בנערה. אולי אם חיים מתוך אהבה מתמידה כבר אין צורך להיאחז.

אולי אני צריכה להתאמן קצת בלהחזיק ולשחרר, עד שזה יהיה לי טבעי, ואני אוכל לנוע בין הנטיות האלה ברצף ובלי להיקרע. לאט לאט אני אחזק את השרירים שאחראיים על האחיזה והשחרור, עד שאני אוכל לשחרר למשך הרבה מאוד זמן, ורק אז לאחוז שוב, בעדינות, ולא יעצור אותי הצורך להיאחז והפחד מהליכה לאיבוד.     

מודעות פרסומת

אודות אפרת

bimkomte.wordpress.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספרים, פמיניזם, שירים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על שנינו אוחזים נערה, נאחזים במשהו

  1. יוליה הגיב:

    דבר ראשון, תודה על השירים. אני בכלל בעד שיהיה פינת ההמלצות, על שירים, היות ואני לא מכירה מוסיקה בכלל וסומכת של טעמם (לפחות עד עכשיו לא גיליתי מוסיקה שאת אוהבת ואני ממש לא)
    דבר שני, היה קשה לי עם הנושא, גם כי הוא מורכב אולי כי אני לא מחוברת אליו כרגע.
    הנקודות שלי עם האחיזה יותר מתקשרות אצלי על ההבדל בין נדודים לביתיות. שאני מרגישה את שתי המגמות פועלות אצלי במקביל. בדר"כ בלי להתנגש…. גם מתקשר אצלי עם הספר "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", שאני מרגישה כ"כ כבדה, ויש לי צורך "להוריד משקל" של חובות, של שגרה, של רכוש, להיות קלילה בלתי תלויה ובלתי מחוייבת. מהצד השני בדרך כלל זה הדברים שגם נותנים לי משמעות לקיום.
    מה שרבקה מרים אמרה מצד אחד מעורר אצלי את ההסכמה – אם רוצים לאחוז במשהו, או להיות בשלווה, צריך להרפות ולתת לזה להוביל אותך, ולא להתעקש להוביל אותו – אבל מהצד השני עולה בי משפט* "רק דגים מתים שוחים עם הזרם".
    לא הצלחתי לנסח את ההקשר, אבל נראה לי שעד שאני אנסח אותו, התגובה כבר לא תהיה רלוונטית.
    יש עוד נושא בפיסיקה שקשור לזה, אבל אני צריכה לברר על זה עוד פרטים. המשך יבוא….

    * (כמו במדרש של דוד המלך והאות נון ב"אשרי יושבי ביתך" שעלה לו "נפלה לא תקום בתולת ישראל או משהו כזה, אז הוא השמיט את הנון)

  2. אביגיל הגיב:

    לפעמים עולה בי המחשבה שלנדוד ללא קשר לכלום יכול להיות טוב אבל אני תוהה אם זה אפשרי.
    אולי זה צד הצמח שבי שחייב אחיזה וכשאני מתנתקת אני חייבת להשתרש מחדש- ולא אני נובלת.
    כשאני מטיילת שק השינה שלי, התיק שלי, הספר שלי, הדמיונות שלי… הם מבצרי
    יכול להיות שאפשר לפתוח ולהסחף אבל צריך לוותר קצת על האני המגובש שנוח ובטוח לי בו.

  3. TOVA SOMERS הגיב:

    לי דווקא נורא קשה לשחרר, לנדוד, להיות בלתי מקורקעת. בשנה האחרונה גרנו בלי לדעת כמה זמן נישאר כאן ולאן נעבור והכל כל כך זמני ונכנסתי לדיכאון מזה. אני לא מסוגלת לשחרר את עצמי גם כשהסביבה מאפשרת לי. נראה שזה קשור לאופי נוקשה.
    אני נהנית מהמסגרת היחסית מהידיעה מה יבוא הלאה, לכן אני מנסה לבנות לי ריבועי זמן בהם אני אמורה להשיג מטרות כל שהם וכל עוד יש לי משימה לפני אני מרגישה בטוחה.
    אתמול התחלנו לראות סרט שיצא לא מזמן של וויל סמית "I AM LEGEND" זה סרט בו כל האנשים בעולם חלו בווירוס ואו מתו או נהפכו לזומבים (סוף העולם). בתחילת הסרט הוא חי בניויורק לבד עם חיות הטבע (אריה, לביאה צבאים וכלב) מעניין לראות מה כותבי היצירה חשבו שאדם יבחר לעשות, במצבו, בלי תכלית .
    כאשר אין שום אחיזה במציאות.

  4. יוליה הגיב:

    אם כבר מדברים על אחיזה, אני בעד להאחוז בבלוג הזה!!!!!
    שארית השפיות בעולם התוהו. או משהו כזה. בכל מקרה אנימקבלת מפח נפש כל פעם שאני פותחת ואין תגובות/POSTים חדשים
    אפרתיות!!!!
    כבר עברתם דירה!!!!!
    אני רוצה לשמוע הגיגים. אחיזה במציאות הזויה, או אולי אחיזה במציאות הוזה. מה שנשמע לכן יותר טוב.
    יוםנעים שבועטוב מחריומולדתשמח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s