שנינו אוחזים נערה, נאחזים במשהו

מאז שהיה ערב פתוח בעורי, בית המדרש שאני לומדת בו, אני חושבת על מה שהמשוררת רבקה מרים הביעה בשירים, ועל השאלה שהשירים עוררו בי. רבקה מרים תיארה מהות נשית שמתחדשת כל הזמן, שנושאת פרי ונקרעת, צומחת וקמלה, היא תארה את שרה שחשבה שהבטן שלה כבר יציבה, ופתאום הרתה שוב, היא תארה את חוסר האפשרות לנוח, גם במוות- רק נשכבים על האדמה וכבר צומח משהו מהאדמה. זה היה לכבוד טו בשבט. אני מזדהה קצת עם ההרגשה הזו. אני שואלת את עצמי (שאלתי אותה, אבל השאלה מופנית בעיקר לעצמי) אם באמת אין במה להיאחז, ואם צריך בכלל להיאחז במשהו.

 המילים בכותרת הן מתוך השיר "מה רצינו להגיד" של שלמה ארצי. בפזמון של השיר "תשב תשב, ניסע להופעה שנית, נשכח מאיפה באנו" הוא מדבר על היצירה כדרך שמאפשרת מצד אחד לנוע ולהתחדש, לשכוח מאיפה באת ולאן את רוצה להגיע, ומצד שני נראה שהיצירה מאפשרת לאחוז בהווה, לעצור את הזמן, להיות חלק ממנו. נראה שביצירה האדם מצליח לאחוז במשהו שמתאים לזמנו. אולי לא חייב להיות מעגל כזה, של נשיאת פרי וקמילה, ואפשר להישאר בתוך היצירה כל הזמן, או כשמחליטים שזה הזמן להישאר בתוך היצירה?

קראתי כמה שירים והקשבתי לאחרים מתוך ניסיון לעבד את הדברים. בין השאר מצאתי שיר יפה ששרה רונה קינן. אני אוהבת את השירים שלה. יש להם מילים יפות, וצריך להקשיב להן בעיון בשביל להנות מאוד (מעבר לזה שהמנגינות מיוחדות וגם הקול שלה). מומלץ לשמוע עוד שירים שלה, אם כבר אתן מגיעות לאזור יוטיוב. בשיר הזה יש משבצות כסמל למוות בניגוד לאש שמסמלת את החיים. חשבתי לי, בניגוד למסר שעולה מן השיר, שמשבצות זה משהו שאפשר לאחוז בו ואש לא. הרב דרייפוס, שדיבר באותו ערב פתוח, הציע את האפשרות לאחוז כדרך להתנחם. יש גם דימוי של האהבה שהיא כמו אש- לא באמת אפשר לאחוז בה ובאמת אני מאמינה שצריך לאפשר חופש באהבה, להתגבר על הפחד משינוי. גם שלמה ארצי, בשיר שציטטתי, מסתכל באירוניה על הניסיון שלו לאחוז באהבות או בנערה. אולי אם חיים מתוך אהבה מתמידה כבר אין צורך להיאחז.

אולי אני צריכה להתאמן קצת בלהחזיק ולשחרר, עד שזה יהיה לי טבעי, ואני אוכל לנוע בין הנטיות האלה ברצף ובלי להיקרע. לאט לאט אני אחזק את השרירים שאחראיים על האחיזה והשחרור, עד שאני אוכל לשחרר למשך הרבה מאוד זמן, ורק אז לאחוז שוב, בעדינות, ולא יעצור אותי הצורך להיאחז והפחד מהליכה לאיבוד.