במקום תה

בחני את עצמך: האם את נסיכה?

קריאה ביקורתית באגדות ילדים. והפעם: הנסיכה על העדשה (או- הנסיכה והאפון). סיפור על נסיך או על המשפחה שלו שלא מצליחים למצוא בת זוג מתאימה לנסיך כי הם לא בטוחים שבנות הזוג המיועדות הינן נסיכות אמיתיות עד שבלילה סוער אחד מגיעה לביתם נסיכה תועה (זה לפחות מה שהיא אומרת על עצמה) המשפחה נותנת לה לישון על ערימת מזרונים גבוהה ומתחתיה- עדשה (או אפון) בהנחה שנסיכה אמיתית תרגיש שיש שם משהו. כשהנסיכה קמה לאחר לילה ללא שינה המשפחה שמחה לגלות שהיא נסיכה אמיתית מה שמוביל מיד לנישואין עם הנסיך שהם סוף טוב.

קודם כל אני חייבת לומר שנישואין עם נסיך באגדה הם בהכרח סוף טוב. אני לא אוהבת את הביקורות הפמיניסטיות ששואלות איפה הקול של האישה ומנסות לערער על הנחת היסוד הזו. לעולם האגדות יש אקסיומות וצריך לנסות למצוא לו פשר במסגרתן. באותה מידה היה אפשר לבקר את האגדות על זלזול בגברים שהשיקולים שלהם בבחירת בת זוג מגוחכים. באותה מידה שהנשים באגדות נאלצות להיות מסכנות בצורה מגוחכת כדי לזכות בנסיך הגברים באגדות נאלצו להיות גיבורים בצורה מגוחכת כדי לזכות בנסיכה (סליחה ווסלי, אבל לשתות רעל, לקפוץ מצוקים ולמות? יש איזשהו שלב שבו אתה מחליט שהיא לא שווה את זה או שרמזים מהיקום לא מדברים אליך?). צריך לקחת את האגדות כעולם דימויים ולמצוא בו משמעות סמלית ולא מילולית אם רוצים למצוא בו פשר (אחרת זה כמו לפתור שיר באמצעות מתמטיקה. התשובה על "להיות או לא להיות" אינה יכולה להיות כן).

כשאני מבקרת טקסט אני אוהבת לאמץ, קודם כל, את נקודת מבטו ולראות אם הנוף משם מוסיף לי משהו. לא לשרוף את הבית (הרעיוני) לפני שנבזז כהלכה (רעיונית). מה דעתי על נסיכות? האם אני נסיכה? לפני הכל התשובה היא כן. עכשיו רק צריך לגלות למה. מי שמציע לשים לי אפון מתחת למזרון יישלח לקרוא שוב את הפסקה הקודמת- הפתרון הוא לא מילולי. נראה שהדרישה הבסיסית מנסיכה היא עדינות. אם ננסה למצוא מילים קרובות לתאר נסיכות: אולי נסיכות צריכות להיות אנינות. מובדלות בדרך מובחנת, פיזית בסיפור ואולי תרבותית בפשר שלו.

האם אני בוחנת את נסיכותם של חברי באמצעות אנינות טעם? יכול להיות שכן. קראתי לאחרונה פוסט מעניין שכתב עילי שריג על כך שטוויטר מעוצב רע בכוונה כך שהוא מסנן החוצה את מי שלא גיק\חכם מספיק להשתמש בו (הוא כתב את זה יותר טוב. למניעת תגובות נזעמות מצד חברות אני יכולה להוסיף עוד כלל כדי לכסות את עצמי- הוא מסנן החוצה גם את מי שחכם מספיק כדי לא להכניס ראש בריא לממשק מסובך). אבל זה לא העיקר. סתם הבאתי את מה שהוא אמר כי קראתי את זה לאחרונה ורציתי לשתף.

העיקר הוא שאני וחברי האנינים בזים לערסים ולהתנהגויות אופייניות שלהם (מוזיקה חזקה באוטובוסים? מבטא ערסי ועברית נחותה, אובייקטיבית, מדעית ומוסרית (…), משלנו). גם אם אנחנו מאמצות לפעמים דברים שפרחות עושות אנחנו עושות את זה באופן ציני או מתוחכם ובעיקר מודע לעצמו (דברים ורודים, מתוקים (פופ) וכו'). אני נרתעת (כיאה לנסיכה?) ממקומות רועשים, מלאי עשן או ריח של אלכוהול. אני חוטאת למאה העשרים (ויתכן שגם למאה העשרים ואחת) בכך שאין לי ג'ינס (טוב, יש לי אחד אבל זה רק בגלל שנות התשעים והעיקרון שלי שעדיף ללבוש מה שיש מאשר לקנות משהו, רח"ל. גם זה סוג של אנינות מאחר וקניות כרוכות לעיתים קרובות בחיכוך עם העם ורעש). אני לא אוכלת שוקולד לא מעולה (עם חריגות מטעמי נוסטלגיה- קרמבו, תותית, בננית ומיני זבל דומים). איך אפשר להתחמק מהמסקנה שאני מחלקת למעמדות, בדיוק כמו המשפחה של הנסיך?

קראתי איזו ביקורת פסיכולוגית (ניו אייג') על הסיפור שהמסקנה הסופית בה היא שמשפחת הנסיך מעריכה ביקורתיות ולכן מחפשת תכונה כזו אצל הנסיכה בעוד שאסור להם להיות כאלה בגלל שביקורתיות זה פויה. המשפט ביקורתיות זה פויה הוא משפט יפה. אני לא הולכת עם הביקורת הזו. נראה לי שזהות עצמית מיוסדת הרבה פעמים על הנגדה לאחר, זה בסדר וזכותה של משפחת הנסיך לרצות נסיכה. הוא פשוט לא יסתדר עם לא- נסיכה. באותה מידה אני מוכרחה להודות שבמקומות אחרים (נגיד, אצל ערסים או סופר-בורגנים) אני לא עומדת בתקנים לנסיכות. אני כן עומדת בתקן כדי להיות מסיפור של ג'ין אוסטין (אם כי יתכן שאני שזופה מדי). אולי כי התחנכתי עליהם ואולי בגלל זה גדלתי לאהוב אותם, לא ברור. לפעמים (אני אגיד שוב- לפעמים) שוני גדול בהגדרות לנסיכה אמיתית הוא סיבה לחשוב כמה פעמים על זוגיות בין עדתית.

לסיום, אני רוצה לנסות זווית אחרת לגמרי. לא באמת אכפת למשפחה של הנסיך אם היא נסיכה אמיתית. הם רוצים לבדוק אם היא לא מצליחה לישון, אם כל דבר קטן מציק לה, אם היא רגישה מדי- אולי הם מנסים לבדוק אם היא בהריון. אם כן- זה מסביר למה היא הגיעה במצוקה אל סף דלתם ומצדיק המשך של קשרים כלשהם עם הנסיך, לא?

אם חושבים על זה, זה נראה הגיוני- יש הרבה קווי דמיון בין אפון\ עדשה לעובר קטן בבטן. שניהם התחלה של משהו שעתיד לצמוח ולגדול, עובר קטן בבטן מציק באופן בלתי פרופורציוני לחלוטין לגודלו. הם בדקו אם ה"אפון" מציק לה. תודו שעם מרכאות זה נשמע יותר טוב (נסו גם לומר את המילה אפון באופן מודגש ולהרים את הגבות תוך כדי במבט רב משמעות, כאילו שאתם יודעים משהו שמישהו אחר לא. נכון יושב בול?).

עד כאן ענייני נסיכות. מסקנה אפשרית: אם יש לכן אפון- תכינו מרק. ואם יש לכן "אפון"- תכינו "מרק".

הצמחונות שלי

בחודשים האחרונים הייתי צמחונית (ועדיין). אחת השאלות הכי מצחיקות ששואלים אותי כל הזמן היא למה אני צמחונית. מה אתם מצפים שאענה לכם? נגלה אלי מלאך בחלום וביקש ממש יפה? הלכתי ליד חנות של קצב ולמרות שבכל 5000 הפעמים הקודמות שעברתי שם לא נהייתי צמחונית- הפעם כן? נראה לי שבאופן בסיסי רוב הצמחונים צמחונים בגלל שהם מרחמים על חיות, ומיעוטם בגלל מחשבה אקולוגית.

כשאני אומרת שאני צמחונית כולם מתחילים להתנצל על שהם אוכלים בשר או לעשות מזה בדיחות בסגנון: לא נורא, זה יעבור. זה כמו להיות דתית בחברה מסורתית-חילונית (יש לי מעט ניסיון בזה)- אנשים מתחילים להתנהג מוזר בסביבה שלך (שיחה אמיתית לגמרי, שנראה לי שכבר כתבתי עליה כאן מתישהו: פעם אמרתי למישהו שהוא נכנס לי למרחב האישי אז הוא מיד התנצל ואמר: אני יודע, זה משהו של דתיים כזה, נכון?). אנשים מתנהגים מוזר בעיקר בגלל שהם רוצים לדאוג לטובתי ולא לגמרי בטוחים איך לעשות את זה ועד כמה להשקיע בזה.

למעשה, אני צמחונית מהסוג הפחות מטיפני. אני גם מכינה בשר לילדי בלי להרהר פעמיים. יש לי צמחונות קצת מוזרה. תמיד ידעתי שיום אחד, כשאני אהיה ממש מבוגרת, אני אהיה צמחונית. צמחונות נראה לי כמו משהו שמבשילים אליו. לכתחילה. נראה לי שהמסלול הטבעי הוא להתחיל מילדות באכילת בשר, אפשר לעבור שלב של זעם צמחוני קדוש בגיל ההתבגרות – אבל לא חובה (הי יצא לי מקף! המקף מוקדש ליחזקאל, שחובב אותם, ולחתול, המתעקש להנחיל אותם לעם באמצעים טכנולוגיים) ולהיות לא-צמחוני עד שזה עובר לך.

נהייתי צמחונית כי החשק לאכול בשר עבר לי. אני לא מספיק רוצה בשר בשביל לקחת אותו מהחיות. אולי בגללי יגדלו קצת פחות חיות, אולי הקשר הסבוך בין האנושות לבין החיות יחלש. נראה לי שכרגע אין סכנה לניתוק הקשר הזה- אנחנו ועולם החי מסובכים זה בזה בלי גבול.

יש הרבה סיפורי חסידים על היחס לאוכל ומעט מקום לכתוב עליהם. אחד המוטיבים הוא אכילת דג על מנת לגאול נפש של צדיק שהתגלגלה בדג. נסו להישאר בתוך עולם הדימויים ההזוי ואל תפרטו אותו לפרוטות של מציאות- נניח שהייתם צריכים פתאום לגאול נפש של צדיק שהתגלגלה בדג. איך הייתם עושים את זה? כל מי שמתחיל להמציא לי עכשיו איזה וודו או לחשים אז הוא או ספרדי (לא מכירה אותם כל כך טוב) או פסול (במובן הזה שהוא יוצא מהמשחק). אולי, אם לא אוכלים דג, אפשר להתפלל עליהם- על הדג, על הצדיק. זה בהחלט מכלי העבודה של החסידים. הבעיה היא שלהתפלל לא נותן את אותו אפקט חושני, יצרי, שלפני המילים, שנותנת האכילה. אולי לרקוד אותם או לשיר איזה כאב שלהם- של הצדיק והדג, שהסתבכו בענייני צדיקים ודגים ואין לנו מילים לגעת בשולי התסבוכת. אני מודה שגם ריקוד ושיר לעיתים רחוקות מגיעים לאותה איכות חושנית שחיפשתי.

וחזרה לעולם הרציונלי יותר: אני חושבת שמדי פעם צריך לבדוק את עצמך- האם את עדין רוצה בשר? ואם התשובה היא כן לא להתעלם מזה כי נראה לי שברצון לאכול בשר יש משהו אנושי מהותי. אבל אם את לא מספיק רוצה בשר אז פשוט לא לאכול אותו. אורי מתעקש שאני צמחונית על תנאי. הוא מזכיר לי את בעלה של האשה נודרת הנדר מהתורה שמחובתו להתיר את נדריה כשהוא שומע אותם. הוא צודק. אני מאמינה בצמחונות חיה, שהיא בחירה מתחדשת ולא בהחלטה שרירותית שנשענת על אידיאלים. ואולי אני אצמיח אידיאלים יום אחד.

לקריאה נוספת: בעקבות התגובות למטה שמרחיבות על מטיפנות- משהו שכתבתי פעם על מטיפנות ללידה טבעית

לא תודה

להדרת נשים יש, לכאורה, שלוש טריטוריות נפרדות: המקום שבו הדרת נשים פוגעת באופן ודאי בחברה הכללית כמו למשל הדרישה לפרסומות ואף שלטי בחירות ללא נשים ברחבי ירושלים, המקום שבו ההדרה היא עניין פנים חרדי מובהק והשטח שבו התנגשות אינטרסים מביאה לידי הצורך להכריע בין הבקשה להתחשבות בערכי המיעוט לבין ערכי הרוב וצריך לחשב את גודל הפגיעה בכל המעורבים.

אמרתי "לכאורה" כי אני באמת מאמינה בגישה הוליסטית, על פיה למעשים יש השפעה ללא גבולות: גם יחס של איזה סיני שכוח אל לאשתו משפיע על מצב הנשים כולן. גם יחס לנשים במעוזי החילוניות בהם לא ביקרתי ובקודשי החרדיות, שגם שם לא הייתי, משפיע עלי, ויותר מזה- הם מושפעים זה מזה. הכל איכשהו שייך לתחום האמצעי שבו נדרש מאיתנו, באמצעינו הדלים ובתפיסתנו המוגבלת, לעשות שיקולים של פגיעה מול תועלת וערך מול ערך.

בכל זאת, ככל שהמלחמה בהדרה מתקרבת אל הבית שלי אני מרגישה שהיא מזלזלת בערכים המקומיים. לניסיון להציל אותי מעצמי יש ערך כי הוא משפיע על מצבן של נשים בשאר העולם, אך לפעמים אין צורך להציל אותי. זה לא עד כדי כך מפריע לעולם החיצון ומבטא ערכים אחרים שלי שעוד לא בוטאו די צרכם, להרגשתי. לאחרונה ביקרתי אצל סבתא שלי במקום שבו נהוג ללכת בשיער קצוץ וגלוי (חלוצים וחלוצות הם חסרי מין, לא? כולם עובדים קשוחים ומסוקסים). כששכנה נכנסה בדיוק אספתי את השיער שלי וכיסיתי אותו לקראת יציאה מהבית. השכנה הסתכלה עלי בזעזוע עמוק. סבתא שלי, אשה סופר-מנומסת, ראתה את הזעזוע והרגיעה את השכנה- זה לא כל כך נורא, היא עוד מעט תגלה חלק מהשיער, היא לא מכסה את כולו. נראה שזה דיבר אל השכנה אבל עדיין משהו בה נותר מסתייג.

אני יודעת שזה שאני מכסה את השיער פוגע בנשים במקומות אחרים, נשים שכבר שנים מנסות להרים על נס את השמחה והגאווה בגוף האישה כדבר מעולה שיש לחגוג אותו. אני מבקשת להקשיב לערכים אותם כיסוי הראש מבטא ולא רק להלביש עליו כאלה מבחוץ. מדובר בקצה קצהו של משהו טוב חבל לפגוע בטוב בשם מיגור הרע. באותה הזדמנות אני גם רוצה לא להתנצל על זה שאני לא יוצאת מהבית (חוץ מלמקומות ברדיוס סביר, בהליכה, למקומות שיש בהם אוכל או תרבות או במקרי חירום).

קראתי לאחרונה כתבות על עצומה של נשים חרדיות (למרבה הצער הנשים האלה יחצניות, ה' תשמור, ולכן חשודות על האותנטיות. הייתי מעדיפה עצומה שהאותנטיות שלה פחות מוטלת בספק) שכותרתן "אנחנו חיות כמו מלכות- לא מודרות". אני שונאת כתבות שנראות אותו דבר בכל עיתון שבו הן מופיעות כי זו בטח הודעה לעיתונות במסווה של כתבה. בכל מקרה, חיכיתי לקול כזה אז אני מסכימה לקבל אותו גם ככה. בסך הכל הזדהיתי עם העצומה. אני גם מרגישה מלכה ונמאס לי מהמודאגות שמטיפות לי לעמוד על שלי מול בעלי בדברים שבכלל לא בא לי לעמוד בהם. שבעלי יעמוד על שלנו, אני נחה, רצוי בישיבה (לא בכל נושא אבל יש כמה נושאים חשובים בעיני המבקרות שאני לא מספיק מעורבת בהם ולכן הן חשות צורך לערב אותי בכוח).

ההסתייגות היחידה שלי היא מסוף העצומה המרגיע את המבקרים מבחוץ: אל תדאגו, קורים אצלנו שינויים בכל זאת, מבפנים. אני לא אוהבת הצטדקויות כאלה. אני רוצה שאנשים יניחו שאני בוחרת את אורח החיים שלי ולא נקלעתי אליו וגם שאני אדם אינטליגנטי שכמו כל אדם אחר עובר שינויים ותהפוכות. אני לא רוצה להרגיע אף אחד באמירה: אלו הערכים שלי אבל אל תדאג, אני משתנה כל הזמן אז אולי זה יעבור לי. אנשים צריכים לתת לכל אדם להנות מההנחה שהוא בוחר מצד אחד ומשתנה מצד שני, עד לגבול של חשש סביר שהמצב אינו כך ואז לפנות אליו בעדינות ומתוך התבוננות בשאלה האם הוא בוחר ומשתנה או לא.

במקור ראשון (אין לי כח לחפש מקור באינטרנט) הגדילו לעשות ודיווחו שחלק מהבעיה של עוצמות העצומה היא שההתנגדות מצד החילונים מביאה את כלל החרדים להתבצרות בעמדתם ומזיקה למאבקן לשחרור. הנה, הכניסו את המאבק של הנשים בדלת האחורית. התחילו בכך שהן מרוצות מהמצב והתדרדרו עד לאמירה שהן סובלות בחשאי ונאבקות לשחרור מהפינה אליה הדירו אותן. בקיצור- אני בעד התחלת הכתבות ההן אבל נגד הסוף.

עד כאן נגד חלק מהמאבק בהדרת נשים. מקווה שיזדמן לי מתישהו לפרוש את הערכים שלי באופן חיובי יותר ולהסביר את התמיכה שלי בהפרדה של נשים מגברים בכל מיני דברים.

ספיח:

נסו לשנות את המין של גיבורי בדיחות באופן שרירותי מגברים לנשים. בדיחה על גברים היא בדיחה על האנושות, בדיחה על נשים צוחקת על סכלותן של נשים. תראו בדוגמא:

שני שוטרים נוסעים ומתנגשים בעץ. אחד מביע דאגה מתגובת המפקדים. אומר לו השני: אל תדאג הם דווקא ישמחו, מעולם לא הגענו מהר יותר למקום התאונה! (תחשבו על מי הבדיחה צוחקת. אולי תספרו למישהו ותשאלו לדעתו הבלתי משוחדת. על האנושות, אולי על שוטרים)

שתי שוטרות נוסעות ומתנגשות בעץ. אחת מביעה דאגה מתגובת המפקדים. אומרת לה השנייה: אל תדאגי הם דווקא ישמחו, מעולם לא הגענו מהר יותר למקום התאונה! (על מי הבדיחה הזו צוחקת? על נשים, במיוחד אלו שקפצו מעל הפופיק ונהיו שוטרות. לא ככה?)

המסקנה שלי: אי אפשר להתחמק מלראות יחס מפלה לנשים כי הוא מושרש תרבותית. רואים אותו גם במקום שהוא איננו (כמו בדיחה שעברה שינוי שרירותי והיא מתפרשת אחרת רק בגלל שהיא על נשים).

פתאום הבנתי

ביומיים האחרונים היו שני מקרים שבהם פתאום חשבתי על דברים פשוטים שלא חשבתי עליהם קודם. אין שום קשר בין שתי ההארות החדשות חוץ מהתהליך ובסך הכל, אני מודה, הן די טיפשיות. משום מה יש לי הרגשה שאם לא אכתוב אותן לא אוכל להתקדם מעבר להן ולהבין מה המשמעות שלהן, וזה די טיפשי לכתוב לעצמי כך שהנה, אני מעמידה פנים כאילו יש בזה עניין לציבור ומניחה את הדברים לפתחכם. אתם מצדכם, אם אתם עסוקים במיוחד, מוזמנים להעמיד פנים שקראתם (בלי לגלות לי, כמובן) וכך אצא בהרגשה טובה.

הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא השנה האזרחית החדשה. אם השנה היתה יממה, נכון שעכשיו היה הלילה שלה? כמו שעל פי התאריך העברי היום החדש מתחיל בערב ועל פי הלועזי- בחצות, ככה השנה. ראש השנה שלנו נמצא בזמן בו היה יוצא הערב של השנה, לו השנה היתה יממה, והשנה האזרחית מתחלפת בזמן בשנה שאם השנה היתה יממה היה הלילה שלה.

אני לא יודעת מה המשמעות של זה. תמיד היה נחמד בעיני שהימים שלנו, על פי התאריך העברי, נפרדים יפה בשעות שבני אדם עדיין בהכרה וגם מתחדשים עלינו בשעה שעוד אפשר לקבל את פניהם. לעומתם, הימים הלועזיים מתגנבים באישון לילה בלי שתשימו לב ולמחרת מתנהגים כרגיל, כאילו כלום לא קרה וקודם היה פה יום שני ועכשיו שלישי, למה יש לך בעיה עם זה? אבל אני לא יודעת איך ואם זה קשור לשנים החדשות. אולי אפילו אצטרך לדחוק את זה למגירה של צירופי המקרים המוצלחים (אוקהם ישסף אותי על זה) עד שתוכח משמעות משכנעת.

הדבר השני שחשבתי עליו, שכמו שאמרתי- לא קשור לראשון (טוב נו. גם חילופי היום והלילה וגם הסיפורים הבאים נמצאים במסכת ברכות. אבל מה אין שם?) הוא סיפורי "תורה היא, וללמוד אני צריך". יש כמה סיפורים בסוף מסכת ברכות שמסתיימים בפאנץ' ליין המפתיע: תורה היא, וללמוד אני צריך. בשלב הזה הקוראים המנומסים, מוכי תדהמה, תולשים בחוסר אמון את שערותיהם וקוראים לעבר הגמרא: תענה לו, תענה לו, הוא מדבר שטויות! אבל שום הד לא עונה, שום קול לא יוצא מבית קודשי הקודשים ושום בת קול מן השמיים לא מכריזה: סליחה, טעינו, חסרה שם שורה שבה החבר שלו נותן לו אגרוף לפנים ומחזיר אותו לדרך הישר. על מה הסיפור? כמה חכמים משויצים שם, זה אחר זה, במעשים נלוזים. שניים עקבו אחרי הרב שלהם לשירותים, אחד התחבא מתחת למיטה של הרב שלו בלילה, צותת והעיר הערות, ממתחת למטה, על היחס שלו לאשתו (!). לא רק זה, הם גם משתפים בפרטים (אני אחסוך מכם). כשהחבר שלפניו הם משוויצים במעשה (או הרב עצמו, במקרה השלישי) מעמיד אותם על החוצפה והאיכסה הכללית שבמעשה, מצטדקים החכמים ואומרים: תורה היא, וללמוד אני צריך. או אז משתתקים בני השיח שלהם (או מושתקים על ידי העורך התלמודי, לכו תדעו) ונעלמים אל המשך הגמרא כזבובים על קיר, שם הם יעסקו בדברים שונים לגמרי וישכחו מכל העניין.

למדתי את הסיפורים האלה כמה פעמים ותמיד הם הובאו כמופת: עד כמה יש להרחיק לכת על מנת ללמוד מהרב. מסכת ברכות כולה מייצגת את העניין הזה שכן היא עוברת במהירות שיא מגבהי גבהים (למשל: עמוד לפני סיפורי השירותים האלה אפשר למצוא את ר' עקיבא מוסר את נפשו על אהבת האל ומת מות קדושים על שהעז ללמוד תורה בימי גזירות) לתהומות של הלכות שירותים וטהרת המתים כאומרת: הכל תורה וצריך ללמוד. היא לא כמו מסכתות אחרות שלעיתים קרובות מטביעות את השיאים שלהן בזמזום מונוטוני של הלכות לא מסעירות מדי.

פתאום חשבתי שעדיף להסתכל על זה כמסר למורים ולא כעל מסר לתלמידים. זה לא ציווי להתנדב: שימו לב: עליכם לאפשר לתלמידים לעקוב אחריכם לכל מקום. זו הכרזה של חוסר ברירה: תלמידים קולטים הכל. חשבתי על זה כשפתחתי את המנעול באמצע הלילה ביציאה מהשירותים וחשבתי שכולם ממילא ישנים מזמן. רגע אחר כך הכתה בי ההכרה: הם יודעים הכל. אין למחנכים מקומות פרטיים. הם לא הולכים אחרי לשירותים אבל אם נמצאים ליד מישהו מספיק זמן ומסתכלים עליו טוב אפשר לראות איך הוא שומר על הגוף שלו ואיך הוא מתייחס לאשתו- הכל. גם אם לא באופן מודע- איכשהו נועם לאשתך מבצבץ במקומות אחרים, וכו'. במחשבה שניה- יש כאן גם מסר לתלמידים: בחרו ממי ללמוד, כי אתם עלולים לצעוד בעקבותיו גם למקומות האישיים ביותר. כדאי לבחור מישהו שאתם באמת רוצים ללמוד ממנו. תודו שהסיפורים יפים יותר כמטאפורה. אפשר להפסיק לתלוש שערות.

עד כאן, בעצם. רעיונות שנעצרו כמו שהתחילו, בלי להתפתח לשום מקום. כמו שאמרתי- אולי הכתיבה, וגם השיכחה שאולי תבוא בעקבותיה, יעשו להם טוב ובעוד שנים הם יקפצו לבקר לעוד סיבוב של תובנות פתע.