האמת על החגים
20/12/2011 בשעה 09:30 | פורסם בדמיון, עדכונים מהשטח | 2 תגובותגיליתי טעות תרבותית מצערת: חנוכה, בניגוד למוסכמה הרווחת, אינו כריסמס. התאריכים שלהם, אם עוצמים עין אחת ומצמצמים את השניה לכדי חריץ, עשויים להיראות קרובים על לוח השנה. צירוף תאריכים כזה בוודאי גם הוביל למנהג, שגם הוא, אם עוצמים עין אחת ומצמצמים את השניה נראה דומה, להתעסק בחג עם אורות כלשהם. אבל חנוכה אינו כריסמס בכל המובנים החשובים באמת.
יש מדדים יותר רלוונטיים להערכת חגים. המדד הכי רלוונטי להערכת חגים הם הערכים שעליהם נשענים החגים או אותם הם מבטאים (למעט ערך המשפחתיות כי הוא משותף לכל חג באשר הוא ובעצם גם לימי זיכרון ושאר מועדים). בגלל שהערכים כל כך שונים מדת לדת, אפשר גם לעשות ויתור קטן ולהשוות בין חגים לפי המרכזיות שלהם או לפי דמיון בסיפור שלהם.
לפי הקריטריונים האמיתיים להערכת חגים הייתי אומרת שחג המולד הכי דומה לפסח. שניהם מתארים לידה של גיבורי דת (עם ישראל כגיבור דת עברי, באין חג שמציין לידתו של גיבור אחר) שהיא, בעקיפין, לידתה של הדת עצמה. חוץ מזה, שניהם חגים מהשורה הראשונה, בניגוד לחנוכה שהיה צריך, מטעמי שלום ופלצנות, לגרור אותו קדימה צועק ובועט מהספסל האחורי של החגים.
מה שמשעשע אותי מאוד, על רקע הדברים הקודמים, זה לנסות לתרגם סצינות מסרטים קיטשיים ליהודית. נגיד- משפחה\ בחור ובחורה הולכים לקנות עץ חג מולד. ביהודית הם לא אמורים ללכת לסיור חנוכיות. הו לא. הם בוחרים קרפיון לגפילטע פיש. אחד טוב, שמן. לא הקפואים הטחונים האלה מהסופר שכבר אי אפשר לראות שהיו פעם דג (המשפט הזה בהתייחסות ישירה למצב בו אחד המשתתפים בסצנת קניית העץ מתגעגע לילדותו נטולת עצי הפלסטיק). ועוד סצינה- הם מקשטים את הבית להתאימו לאווירת החג. רציתי לצמצם בתיאור הסצינה הזו כדי להשאיר מקום לדמיון אבל לא התאפקתי- הכנת הבית לחג ביהודית היא מצוד מטורף אחרי חמץ. ומי שמאמץ אל ליבו באמת את רוח החג יהדר ויחמיר, ידחה בשאט נפש את פסיקתו המודרנית (טפו. סרטים קיטשיים הם שמרנים) של הרב אבינר על כך שאבק הוא לא חמץ ויהפוך את הבית על פיו. בשלב זה הבחורה יכולה לבקש מהבחור לנקות אבק מהמדפים הגבוהים שכן היא קטנה וחסרת ישע והבית בפרברים כה גדול וגבוה (מחווה לסצינת החובה בה תולים קישוט גבוה במיוחד).
חגים שמחים לכם.
פוליטיקה וזה.
07/12/2011 בשעה 09:21 | פורסם באהבה, דמוקרטיה | 3 תגובותלמרות הסתייגות שלי מויכוחים פוליטיים (אני מעדיפה עליהם בהרבה הסכמות פוליטיות והדחקות פוליטיות) מצאתי עצמי לאחרונה נכנסת לכמה מהם. לא ידעתי שאני נמצאת במיעוט בנושא כל כך חשוב וככה יוצא לי לפגוש הרבה אנשים שחולקים עלי. מדובר בנושא של עונש מוות. תמיד היה לי ברור שעונש מוות הוא דבר פסול ושלעולם לעולם אין לאפשר אותו במדינה מתוקנת. סקר שעשה העיתון האהוב עלי הראה שאיזה 80 אחוז מהאוכלוסיה חולקים עלי (השאלה היתה לגבי עונש מוות למחבלים, שככל הנראה יינתן בבית דין צבאי).
אני מבינה שהורגים אנשים במלחמות ולא הייתי מגבילה מאוד את הוראות הפתיחה באש או מחכה לאישור משפטי לפני כל תזוזה של חייל אבל מרגע שתפסת את האנשים, בודדת אותם וכלאת אותם- אכלת אותה. יש לך אחריות על החיים שלהם. באיזושהי רמה אני מאמינה באחריות קולקטיבית לכל מעשה של היחיד. זה שיש פשעים בעולם זה בגלל שלא הפכנו עדיין את העולם למקום שהפשעים האלה לא יכולים להתקיים בו (כמו שפשעים אחרים שפסו מן העולם מעידים על רמתו המוסרית הטובה של הדור. דוגמא: קורבנות אדם וכדומה).
מאוד התעצבנתי על העיתון מקור ראשון (שהוזכר למעלה) על ההצגה החד צדדית של המחלוקת הזאת. בעיתון מקור ראשון פעם בחודש יש מוספון מעניין וחשוב, זכר לכתב העת "נקודה" זכרונו לברכה שלמרבה הצער הפך לימני עד כדי גיחוך ונעלם. במוספון הזה פותחים בכל פעם נושא אחר לדיון כשחודש לפני קוראים לאנשים לכתוב את עמדתם. בשבוע שעבר היה אמור להופיע דיון לגבי עונש מוות אבל במקום להביא את כל הצדדים הסתבר שהדיון האמיתי היה באילו מקרים להשתמש בעונש המוות כשהדעות נעו בין תהרגו את כולם לבין כמעט אף פעם אל תהרגו אף אחד (הוא המשיל את זה לעונש של העפה בבית ספר- צריך שיהיה ולהשתמש בו במשורה).
הם בעצמם עשו סקר שמראה שאחד מכל חמישה מתנגד לעונש מוות, לא יכלו למצוא מישהו כזה? שבעה כותבים כתבו במוספון, כולם בעד, וכדי לחזק את ידיהם בויכוח החשוב הוסיפו בעלי טורי הדעה האחרים בכל שאר העיתון וכתבו גם הם בעד עונש מוות. בסקר המדובר ניסו לסקור לפי חתכים: התברר שהקבוצות שיותר מתנגדות לעונש מוות הן נשים וחילוניים. לא יכלו למצוא איזו אישה חילונית שיודעת לכתוב ולשאול אותה מה דעתה? 50 אחוזים מהן בטח מתנגדות לעונש מוות.
הקול היחיד שאיכשהו ייצג את העמדה שלי היה כשכמה מהכותבים ניסו לתאר את העמדה הזו על מנת להתנגח בה. הכי קל להילחם נגד בובה שאתה בעצמך יצרת. הם הציגו את העמדה הזו בצורה כל כך צולעת שזה רק עוד יותר עצבן אותי. החלק הכי מעצבן היה כשמישהו (שבדרך כלל כותב סבבה, ולא רק על דעות שמתאימות לדעותי) כתב שאחד הטיעונים שלי הוא הטיעון המוסרי (ככה, בלי לפרט) והתגובה שלו לטיעון הזה היתה משהו כמו: נו באמת (גם בלי לפרט).
ועוד עניין אחד אחרון- לא אהבתי את ההתייחסות לתורה ולהלכה. כמעט כל הכותבים ציטטו אמרי שפר מתוך התורה ומדברי חכמים כראיה או משענת לדבריהם. אני רואה איך כשנוח לנו ומתאים, אנחנו מטאטאים מצוות מתחת לשטיח כאילו מעולם לא נכתבו או רק משל היו (ואני לגמרי בעד. דוגמאות: בן סורר ומורה, שמיטה, אשת יפת תואר). פתאום נחתה עליהם רוח ההבנה המילולית הטהורה ופסוק כמו נפש תחת נפש הופך למצווה ראשית, כלשונו, ודברי חכמים שאמרו על בית דין שהורגת אדם אחת לשבעים שנה שהיא בית דין קטלנית הפכו למצווה קדושה להרוג אדם פעם בשבעים ואחת שנה. קודם נראה אותם מפסיקים ללוות בריבית או שומטים חובות בשמיטה אחר כך שיפתחו את הדיון במצווה הזנוחה להרוג אנשים.
בלוג בוורדפרס.קום. | ערכת עיצוב: Pool של Borja Fernandez
רשומות וכן תגובות feeds.
