במקום תה

מה אני קוראת- ספיישל החופש הגדול!

95% מהספרים שמבוגרים קוראים בחופש הגדול הם לא קלאסיקות שבימים רגילים לא הגענו אליהן ולא ספרי הגות או פילוסופיה שנותנים חופש לנפש במקביל לגוף, או מספקים איזו קלישאה אחרת שתחת כנפיה אספו לכם במוספי הספרים של העיתונים המלצות על ספרים לימי החופש. 95% מהספרים שאנחנו קוראים בחופש הם ספרי ילדים, ברוב המקרים מדובר באותם 3-5 ספרים שלאור דרישות הקהל הקטן-אך-צווחני מוקראים שוב ושוב ושוב עד שאתם מדמיינים שגם בספר הפילוסופיה ששאלתם במיוחד לחופשה יש ניקוד. אין בו*. הוא גם לא מתחיל במילים "פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו", זה רק נדמה לכם.

אני, למשל, קוראת את ד"ר סוס. כשהייתי קטנה לא אהבתי את חתול תעלול. מדובר בחתול סדיסט, חסר אחריות, אנטיפת, שמתעלל בשני ילדים ובדג שלהם מאחרי גבה של האמא שלא שם כדי להשגיח עליהם. היום כבר התחלתי להשלים עם הסיפור הזה, אבל לפני ההשלמה- כמה מילים על כלל הסיפורים שקראתי של ד"ר סוס: אני מעריכה את ד"ר סוס על כך שהוא כותב על מצבי חיים מורכבים, על סיטואציות שמבוגרים נתקלים בהן, אבל בכל זאת לא מאבד את העניין אצל הילדים. ספרי הילדים האהובים עלי הם ספרי הילדים מאת רבקה מרים- הם פיוטיים ומתוקים ומקוריים. אבל הלוואי שהילדים שלי היו מתחברים אליהם. הספרים של ד"ר סוס דווקא כן מדברים אל הילדים. קחו למשל את הספר "המלחמה האיומה על החמאה". הוא מדבר על מירוץ חימוש. אי אפשר להבין את זה אחרת. לא מדובר בשני ילדי גן שמציקים אחד לשני ומשלימים, סיפור אופייני לספרי הילדים החינוכיים המעצבנים שמניחים שילדים אוהבים לשמוע רק על ילדים. מדובר במרוץ חימוש! עם פצצת אטום! והספר נגמר בשאלה מה יקרה כשלשני הצדדים יש פצצת אטום והאם הם יזרקו אותה או לא!!! חוץ מזה, יש גם קטע מספר אחר ("כבר אמרתי לך פעם כמה יש לך מזל" ) שמדבר על חוסר הטעם במינוי מבקרים ומבקרים למבקרים ועליהם להוסיף עוד בקרת איכות, וכן הלאה עד לאינסוף. הסיפור האמיץ ביותר של ד"ר סוס שקראתי הקיץ יוצא נגד קודש הקודשים של עולם ספרי הילדים המודרני- הסיפור "החשטפים" יוצא במופגן נגד אופנה ומרצ'נדייזינג.

למרות היופי שבבחירת הנושאים לסיפורים והעיבוד שלהם לילדים, עדיין היתה לי בעיה עם "חתול תעלול", ועדיין לא לגמרי התגברתי עליה, אבל נראה לי שמצאתי פתרון, אני רק צריכה להאמין בו מספיק חזק. בגלל הירידה לפרטים אני לא בטוחה שמי שלא זוכר את הסיפור יכול להבין את הפירוש שלי, אבל אם אתם רוצים לנסות ליצור חוויה מתקנת או להיפטר מטראומת ילדות או משהו כזה אתם מוזמנים לקרוא אותו שוב באור כזה: הפירוש החדש שלי לספר מציג אותו כהתמודדות עם ילד מציק וביריוני, שאף פעם לא מכיר בטעות שלו, לפחות לא בפומבי. הגיבור האמיתי של הספר הוא הילד הקטן, שמתעשת ועוצר את הבלאגן ומגרש את החתול, תוך כדי הגנה על אחותו. השכר שהוא מקבל על האומץ שלו הוא שהחתול חוזר ומסדר, מעשה שלא היה מתאפשר אם הילד לא היה תופס אחריות ומשנה את מהלך הסיפור. לאור זה, אני דווקא מעריכה את ד"ר סוס על האלימות המתפרצת של חתול תעלול. גם בחיים יש ילדים בריונים בצורה קיצונית. אני שמחה שהוא לא סיים את הספר בהתנצלות רווית דמעות מצידו של החתול והזמנה למשחק נוסף בעתיד, חיבוקים, נשיקות, לבבות מקפצים ברקע וקונפטי. החתול לרגע לא מודה בגלוי בכשלונו, וגם הסדר שהוא מסדר לאחר מעשה נעשה ביוהרה והתפעלות עצמית. החיים הם באמת התמודדות בלתי פוסקת ונחמד לראות את זה משתקף בספר. יש ילדים שהם פשוט בריונים, ואנחנו לא יכולים לחנך אותם להתנהג אחרת מכל מיני סיבות. אנחנו יכולים ללמד את הילדים שלנו להיות אמיצים מול בריונות ולא לצפות לחזרה בתשובה והכאה על חטא של הבריון אלא להישען על החוזק הפנימי שלהם, או על ההורים.
 (*חוץ מבספרי פילוסופיה מתורגמים מגרמנית שהמתרגם חשב שהוספת ניקוד במילים הקשות שהוא המציא במיוחד לצורך תרגום הספר הזה תגרום לטקסט להיראות קשה יותר לפיצוח.) 

רק הפעם

העבודות שהכי קשה להגיש, בעיני, הן העבודות שבהן דרישות המרצה הן: תכתבי משהו, בכל נושא, ותגישי בזמנך הפנוי. המילים המאיימות ביותר במשפט הזה הן כמובן- זמנך הפנוי. כולנו יודעים שזמן פנוי הוא פיקציה וכל דבר שנדחה לזמני הפנוי נידון מראש לנפילה ארוכה לאבק שבין הכיסאות.

אם תסתכלו טוב טוב בין הכיסאות האלה תוכלו לראות שם את המצווה שאני מנסה לקיים בימים אלה (ימים אלה= בערך חצי שנה) ללא הצלחה- מצוות צדקה. לכאורה, צדקה אמורה להיות המצווה הקלה בעולם. לתת משהו למישהו. יש לי המון דברים ויש בעולם הרבה מישהואים. כשמסתכלים מקרוב אפשר לראות את בעיית האין- דדליין מרוחה לרוחבה ולאורכה של המצווה כמו שלט אין כניסה על גדר הפרדה חשמלית. ולא רק שאין דדליין. אין שום כללים- האל לא הדריך אותנו בחסדו בהוראות הגעה מדויקות לביתו של העני הקרוב למקום מגורינו אלא השאיר לנו המון מקום לאילתורים, ואם נודה על האמת- אנחנו די גרועים באילתורים.

במהלך שנים גובשו המון כללים באשר לצדקה. יש אנשים שנותנים לכל מי שמבקש אבל נותנים לו ממש את המינימום, יש כאלה שמחכים כל חייהם למעשה הצדקה האחד, הגדול והאולטימטיבי, שיתאים בדיוק למטרות בהן הם תומכים (לכשיסיימו להחליט מהן, כמובן) ולכמות אותה הם חושבים שצריך לתרום. יש כאלה שאף פעם לא תורמים בטלפון. יש כאלה שתורמים רק לצדקה על ידי שליח ויש שתורמים רק לנזקק עצמו. כל הכללים האלה מאוד מלחיצים אותי, עד כדי שיתוק. התרגלתי להתעלם מקבצני הצמתים (מסוכן לתנועה בכביש) ומקבצני התחנה המרכזית (לכי תדעי מה הם עושים עם זה, בטח עושים מליונים) ומהטלפניות (הן לוקחות הכל כשכר ומעבירות הלאה רק את השאריות). יש לי כל כך הרבה חוקים שאני לא מצליחה לרדוף אחרי המצווה הזו.

גם לתרום ליד הבית מאוד קשה. כמה עניים אני כבר מכירה? ולכמה מהם אני יכולה לתת כסף, סתם ככה, ביום בהיר אחד, בלי להידרש לתחבולות משונות? וגם כשאני כבר מחליטה להביא למישהו כסף- אני צוחקת על עצמי כל כך, הרי לאנשים שאני באמת חייבת להם כסף (על פעוטון, על כל מיני) אני משלמת לפי שוטף + מתי שאני נזכרת. מה עם המצווה לשלם למי שאני חייבת לו בזמן?

חשבתי למה המצווה הזו חשובה לי ולמה באמת קשה לי לקיים אותה, וגיליתי שהדברים קשורים אחד בשני- הקסם של המצווה הזו הוא בספונטניות, בקשר עין עם העני ברחוב, במחשבה איך להביא את הכסף דווקא עכשיו למשפחה בקומה הרביעית. הרי אי אפשר לתת לכולם, בלי סינונים, אבל צריך מדי פעם להתגבר על הכללים, לחרוג מהם, ולתת לפנים משורת הדין לקבצן אחד מקבצני הדלת, לעמותה אחת ששמעתי עליה ונגעה לליבי. כל העניין הוא הנגיעה בלב שבלעדיה לא תיתכן נתינה (בגלל הסינונים ההכרחיים וההגנות והעיכובים). הספונטניות היא שיוצרת את הקושי. צריך להיות מאוד קשובים ללב, מאוד מוכנים עם היד על הארנק לעת רצון שבה תזדמן לנו המצווה. אם דוחים אותה היא תידחה- כי אין דדליין.

אחת הסיבות שאימצתי אל ליבי את המצווה הזו עוד יותר חזק מבהתחלה כשרק חשבתי עליה, היא שגיליתי שהיא מאוד נשית בעיני. יתכן שגם בעיני דורשי המדרשים היא נשית כי זו מצווה שמוזכרת בהרבה מדרשים כמצווה נשית, לעיתים קרובות- בניגוד לגברים שכשלו בהבנה של חשיבות המצווה. בניגוד לצדק ולתיקון השיטתי של החברה, צדקה כן מתאימה לי למצבי הרוח וכן דורשת ממני להתחבר לעצמי. נשים הן לא לינאריות, הן מעגליות ומשתנות. ניתן לנצל את שינויי העונות ומצבי הרוח ולגייס אותם לטובת צדקה. צדקה היא דווקא מצווה שאי אפשר לעשות כל הזמן בלי לפגום במהותה (ולא, הוראת קבע לא נחשבת בעיני קיום המצווה מדי חודש אלא יותר כמו קיום מצווה חד פעמי ביום ההתגייסות, נראה לי שברור מדברי למה אני חושבת ככה), אז אפשר לעשות אותה מדי פעם כשיש חשק לעשות אותה.

העולם דוחק בנו לאמץ דפוסי תכנון לו"ז גבריים. למרות שיש חוקים שמאפשרים חופשת לידה ואפילו שעה חופשית להנקה, המעסיקים מתרחקים מעובדות פוטנציאליות שעלולות להיכנס להיריון\ לרצות לטפל בילדים כמו מאש. למרות שזה לא חוקי, בראיונות עבודה של אמהות שואלים, כדרך קבע, על האפשרות של כניסה להיריון בשנה הקרובה. ואין שום חוק שמתחשב בכאבי מחזור. תסבלי. התנועה נגד הזרם היא קשה מאוד. יש לי דודה שאני מאוד אוהבת שאני מעריכה אותה על היכולת להשתנות מבחינה מקצועית. היא לא הלכה במסלול הקרייריסטי אליו מפנים אותנו בימים אלה- תבחרי מקצוע ותדבקי בו עד הפנסיה- אלא הלכה, בייסורים לא מעטים שמלווים כל תהליך של צמיחה ועבדה בכל מיני דברים שהזדמנו. קיבלתי את הרושם שהיא היתה מורה טובה וגננת טובה ומוכרת ספרים טובה וגם עבדה בכמה דברים שלא ממש התאימו לה, אבל לפחות עכשיו היא יודעת גם במה היא לא טובה. ההתנהלות הזו היא מאוד נשית בעיני ונדמה לי שכאב הצמיחה שווה את הפירות שלה. אני מאמינה שייתכן שבמהלך החיים נגלה על עצמנו כל כך הרבה עד כדי כך שנבחר בדרכים שונות בכל פעם. לא יתכן שייעודנו ייקבע ברגע שאמא שלנו חלמה שנהיה רופאה או עורכת דין. צדקה דומה להתנהלות הזו בכך שהיא דורשת את האינסטינקטים המאפשרים לנו לעצור באמצע החיים ולעשות משהו שהוא בכלל לא כלכלי. הקושי הוא בדיוק הקושי להתחבר אל הרגע ולהיות בהווה, ומשם גם מגיע היופי הגדול של המצווה הזו בעיני.

לקריאה נוספת:

- משהו שכתבתי פעם על הכוח המשתק של הכללים

- משהו שכתבתי פעם על מצבי רוח משתנים, מעגליות ועונות.

הלכתי לקולנוע

התוכן היה מצוין, התנאים היו קצת מתחת למה שאסירים שהתפרעו במיוחד צפויים לקבל בצינוק. לא ידעתי שבתי קולנוע מסוגלים להמשיך לפרסם את עצמם כקולנוע כשכל מה שיש להם להציע זה טלוויזיה וחדרון עבש מבלי שזה יחשב לשקר בוטה בפרסום. המסקנה העיקרית, שמי שהולך יותר מפעם בשנה לסרט בטח כבר שם לב אליה מזמן ואני מגיעה אליה, כרגיל אצלי, באיחור אופנתי, היא שאסור בשום אופן ללכת  לקולנוע דיזנגוף בתל אביב ללא בלון חמצן וזכוכית מגדלת, כדי למצוא את הסרט. וזה, כמובן, רק אם מישהו ממש מכריח אתכם להיכנס לשם. הסוהרים, למשל, שחשבו שהייתם אסירים מופרעים במיוחד השבוע.

הסיבה שהרחקנו עד לשם בבלי דעת היא שרק שם הואילו להקרין את הסרט "פוניו- על הצוק ליד הים" בשפה המקורית שלו, עם כתוביות. במחשבה לאחור, כנראה הם חשבו שזו גם תהיה דרך טובה לענות אנשים- להקרין סרטים ביפנית, ולא לקחו בחשבון שיש אנשים שזו העדיפות הראשונה שלהם. הלכנו לראות את הסרט בגלל שאהבנו את הסרטים הקודמים של הייאו מיאזאקי (הטירה הנעה, המסע המופלא). גם את הסרט הזה אהבנו למרות שהוא פונה הרבה יותר לילדים.

הילדים בסרט היו המתוקים ביותר שראיתי בקולנוע אי פעם. צריך לעשות יותר סרטים על ילדים בני חמש. אפילו לא צריך עלילה. אני יכולה לצפות בילדה משתוללת בכל הבית עם גלימת מגבת על הכתפיים וצ'אקלאקה על הראש במשך המון זמן, בלי להתגעגע לעלילה בכלל. מדובר בעיבוד ילדותי לבת הים הקטנה. בפרספקטיבה הילדותית, נעלמים הגבולות החדים בין הטבע לבין העולם האנושי וסוסקה, הגיבור, מסוגל להציג את החברה שלו בפני כולם בפשטות רבה ובהתלהבות: תכירו- זאת פוניו, היא היתה דג! בלי להרגיש שיש משהו מוזר בזה. הרבה יותר כיף מכל ההסתבכויות של בת הים הקטנה המערבית שמנסה להסתיר את הרקע הבע"חי שלה.

מאוד אהבתי לראות סרט ביפנית, שפה שאני לא רגילה לפגוש. אני מאוד אוהבת שפות באופן כללי ואת הצורה שבה הן משקפות משהו מהלך הרוח של הדוברים. למדתי כמה מילים ביפנית. את רובן שכחתי די מהר. ידעתי שאומרים "סיונרה" אבל למדתי מהסרט את המבטא הנכון, שנשמע לי הרבה יותר מכובד מהמבטא השגוי שהדבקתי למילה הזו במחשבתי. עכשיו אני יכולה להגיד לאנשים "סיונרה" בלי להתבייש, כי ראיתי שיש עוד אנשים בעולם שמדברים בשפה הזו ואני לא היחידה. כך גם למדתי אנגלית. זו ההשפעה מרחיבת האופקים שיש לסרט דובר יפנית עלי (צר עולמי כעולם נמלה). למדתי גם שבמשפט א' אוהב את ב', או אני אוהבת אותך, השמות נאמרים בהתחלה והפועל בסוף (כמובן ששכחתי את הפועל. משהו כמו 'קייסה' ) והשונות מצאה חן בעיני.כמובן, ליפנית יש מחיר- אי אפשר לבוא לסרט בחברת ילדים, שמעדיפים דיבוב, ואז אין לכם סיפור כיסוי למקרה שמישהו יאתגר את הכבוד שלכם בשאלה למה אתם בסרט ילדים. למי שאין לו כבוד העניין בוודאי פשוט יותר (לחילופין אפשר לשקר שאתם מתרגלים את היפנית שלכם שהחלידה עם הזמן).

הסרט מומלץ לכל מי שאוהב את בת הים הקטנה ורוצה תיקון לערכים השליליים שמכיל הסיפור המקורי (למשל: האהבה מסרסת, מכאיבה והורגת), למי שרוצה לראות ילדים מתוקים בקולנוע ולמי שאוהב את האנימציה של הייאו מיאזאקי שהיא מלאת פרטים, עמוסה ונאיבית.

סיונרה!

(נ.ב. אני בחופש וכותבת פחות. זה לא רק נדמה לכם.)