קליפ של חם ומחמם בקאבר ללאונרד כהן
21/12/2008 בשעה 09:08 | פורסם באיזה כיף, אמנות, שירים | 5 תגובותלהקת חם ומחמם עומדת בשתי הדרישות שלי מקאברים: הם גם לא נאמנים מדי למקור וגם לא מלבישים עליו דברים שלא מתאימים לו בכלל. זה בכלל לא פשוט לעמוד בדרישות האלה. נאמנות למקור מאפשרת לאמן לרכוב על גלי ההצלחה והפרסום של הקלאסיקה (מישהו אמר כוכב נולד?) ועיוות יסודי של המקור נותן לאמן את תווית ה"חתרני" וה"מיוחד" (למשל, ביצוע ראפ- מזרחי ל"הוא לא ידע את שמה" שהיה ברדיו לפני כמה שנים. הם זכו לתווית אינסטנט של "חתרנות": לקחנו שיר מהקאנון האשכנזי ועשינו אותו מזרחי, גם אנחנו חלק מהחברה הלוחמת שמתוארת בשיר, למרות ששירי הגבורה הם אשכנזים. הכל שם היה מזויף- האשכנזיות, המזרחיות, העימות).
מה שמגניב הוא שאין קשר בין הסגנון המוזיקלי של חם ומחמם ולאונרד כהן, אז זה מפתיע שהם עשו קאבר דווקא לשיר שלו. הוא עצבצב, נוגה, מהורהר, זועק, מתחנן, והם מתוקים, שמחים, בלאגן. ומצד שני- הקאבר שהם עשו הוא לא מלאכותי, והם לא הוסיפו לשיר משהו שאין בו. נראה לי שהיחס של לאונרד כהן לאל (כנראה שלאל) הוא נוצרי- מכבד מרוחק, מלא ביראה, תחנונים וזעקה נואשת, וחם ומחמם עשו לזה פירוש ברסלבי שמציג יחס שונה לאל: חברי, מקרב, שמח, מגוחך, מגושם ושאר התכונות הברסלביות.
תוספת מאוחרת: אורי גרם לי לחשוב על כך שלאונרד כהן לא נוצרי (בתרבותו) אלא מושפע מנצרות. קיבלתי. מה שבטוח, אף אחד לא ישכנע אותי שהוא בודהיסטי. וגם- נזכרתי. זה לא בדיוק קאבר, כי יש תרגום, אבל זה דומה.
יש כאן שתי גרסאות: גרסת הקליפ, שהיא מאופקת יותר, ברורה ותמציתית וגירסת ההופעה, שממחישה כמה בלאגן יכול להיות בשיר הזה. לבחירתכם…
הפתעת בחירות
18/12/2008 בשעה 23:31 | פורסם בסוציולוגיה | תגובה אחתלמרות שאני לא מתמודדת, ולא קניתי לי אף מפלגה שתייצג את עמדותי, אני יכולה להיות הפתעת הבחירות ולקבל כמות קולות שתשאיר את ביבי מתבייש בפינה.
הטיעון המנצח של הפתעת הבחירות הוא בעצם מאוד פשוט:
א. יש הפתעת בחירות. היו צומת, היו מפלגת המרכז, היו שינוי, היו גימלאים, ומכאן, באינדוקציה, שגם השנה כנראה תהיה הפתעת בחירות.
ב.הפתעת בחירות חייבת להיות… אמממ… הפתעה. כלומר- ככל שיש לבן אדם סיכויים גרועים יותר להיבחר ככה יש לו סיכויים טובים יותר להיות הפתעת הבחירות.
נראה לי שאני עומדת בקריטריונים!
חלום הפתעת הבחירות הופך להיות הטיעון הרווח ביותר במערכת הפוליטית. התשובה הניצחת של כל אדם שלא יעבור את אחוז החסימה להאשמה שהוא גוזל קולות למפלגות הקרובות אליו רעיונית- "אני לא זורק קולות לפח שלא עובר את אחוז החסימה, אני הפתעת הבחירות. כרגע לא נראה לכם שיש לי סיכוי, אבל כמה מכם חשבו שהגימלאים יכנסו בכלל?".
המונח הפתעת בחירות מוביל ליוהרה. אנשים לא מוכנים להסתכל למציאות בעיניים וסומכים על נס הפתעת הבחירות שיוכיח לכל המלעיזים שדווקא הם היו אלה שהעריכו את המציאות נכונה. האפקט של המקורבים תמיד היה קיים- תמיד כשפוליטיקאי התייעץ עם קרוביו וידידיו הם אמרו לו שכל מי שהם מכירים תומך בו, כי בדרך כלל הוא לא הולך כל כך רחוק כדי לברר כמה תמיכה אמיתית יש לו. אבל כבר הגענו למצב שגם אם קרוביו וידידיו של פוליטיקאי מנסים לרפות את ידיו, בעדינות ופחות בעדינות- הוא עוצם עיניים ומאמין שהוא הוא הפתעת הבחירות.
ויותר מכל- הפתעת הבחירות נשענת על קולות מאוד צפים, על האמונה בהיסחפות אימפולסיבית אופנתית של הרגע האחרון שתוביל את הצעירים האופנתיים של המרכז לכיוון שלך או משהו כזה. מפלגה שבונה על להיות הפתעת הבחירות לא כל כך מייצגת נאמנה ציבור, אלא אוספת ריבאונדים. מכוונת לחולשה של אנשים הנוהים אחרי אופנה.
ולסיכום- אם אתם רוצים לשכנע אותי לבחור בכם- אל תגידו לי- אנחנו נעבור את אחוז החסימה, נהיה הפתעת הבחירות. תנו לי סיבה ממשית לכך שהמון אנשים הולכים לבחור בכם- סיבה הנעוצה במצע שלכם, בפילוח נכון של מפת הבוחרים או בסגולות המועמדים. תשאירו את הפתעת הבחירות בגדר הפתעה.
הבלוג מסכם שנה
14/12/2008 בשעה 10:51 | פורסם באיזה כיף, אמנות, זכרונות, טכנולוגיה | 3 תגובותתמיד משעמם לקרוא סיכומי שנה בבלוגים, אבל מאוד חשוב לי לסכם שנה, ושזה יהיה כאן, אז תסבלו בשקט. מי שסיכום השנה מסב לו עגמת נפש שלא תשוער יקבל חמישים אחוז הנחה מהמחיר הרגיל שאני גובה על קריאה כאן.
בשבת הבלוג חגג שנה. במהלך החגיגות הוא ישב לו לבד בחושך ולא קיבל מתנות בכלל, למרות שהוא הזכיר ואף ביקש באופן מסודר בנהלים הרגילים. הוא מקווה שבשנה הבאה מישהו יכתוב לו משהו.
אבל! הבלוג לא נותן ליום הולדת אחד לשנות לו את מצב הרוח, והאמת היא שגם הוא לא מהמקפידים על זכירה מדוייקת של ימי הולדת של אחרים, ואפילו לא מצליח להפנים את כל העניין הזה של להביא מתנות (סליחה יוליה).
חשבתי לבחור את הפוסט שהכי אהבתי, או משהו כזה, אבל אני די אוהבת את כולם וממליצה לקרוא הכל שוב, מההתחלה, לפי הסדר. אני פשוט אעשה סקירה טכנית של מה שהיה ואשבץ הערות.
כתיבה
במהלך השנה היו 98 פוסטים, שזה 7 וקצת לחודש וקצת פחות משנים לשבוע. 377 תגובות, 104מהן שלי…שזה כמעט 4 תגובות לפוסט, על כל 3 תגובות שלכם- 1 שלי (ממש השתדלתי להתייחס להכל).
קריאה
התחלתי לספור כמה אנשים נכנסים לכאן ומאיפה רק בחודש יוני, שזה לפני חצי שנה. מאז נכנסו לכאן 940 פעמים (שזה כמעט 1000), וביקשתי שלא יספור את הכניסות שלי ושיתחיל מ-0.אם גם בחצי הראשון של השנה נכנסו לכאן כל כך הרבה פעמים, אז זה יוצא 2000 לשנה, שזה 150 לחודש ושלושים ומשהו לשבוע. אבל! אין מצב. רק בשבוע האחרון נכנסו לכאן 200 פעם בשביל לקרוא הספד קטן שכתבתי על אשה שהייתה לה נוכחות מצומצמת באינטרנט אבל נוכחות גדולה בלב של האנשים וכך יצא שכולם הגיעו דווקא אלי כשחיפשו את שמה בגוגל. אני בספק אם היו לי כל כך הרבה קוראים שבאו לקרוא בעקבות איזשהו פוסט במחצית הראשונה של השנה, בנוסף, בטח אספתי לי קוראים במשך הזמן, וממה שאפשר להבין מהסטטיסטיקות מספר הקוראים כאן גדל מחודש לחודש (נראה לי שזו המגמה, אבל יש רק נתונים של 5 חודשים שלמים ושני חצאים). הסטטיסטיקות טוענות שמאז שהתחלתי לספור יש כאן 16 כניסות ביום, בממוצע. חצי מהקוראים הם כנראה יוליה, שנהגה לבדוק כל עשר וחצי דקות אם כבר יש כאן משהו חדש. אז בסך הכל לא כל כך צפוף פה, ואפשר להתכנס בסלון על תה ולקרוא לכינוס "במקום בלוג" או משהו כזה. אין צורך לשכור את טדי. להערכתי יש איזה 7 אנשים שמקבלים עדכון לדואר או רסס על הפוסטים שאני כותבת. אף אחד מקוראים הקבועים לא שייך למשפחה שלי. אם המשפחה קראה כאן מדי פעם ואף הגיבה בקמצנות זה רק בגלל שהכרחתי אותם, שלחתי להם הפנייה במייל או כפתתי אותם לכסא מול המסך (טוב, זה לא קרה באמת. אבל נראה לי שזה היה יכול להיות אפקטיבי, ושזו, בערך, עוצמת השכנוע הדרושה לצורך העניין. הם מאוד עסוקים).
מנועי חיפוש
מה חיפשו האנשים שהגיעו לכאן? מלא אנשים חיפשו תפילות, הלכות ומנהגים הקשורים להפרשת חלה. אף אחד, לעומת זאת, לא הגיע לכאן מחיפוש של "ציד קיפודים", למרות שאני בין הראשונים בגוגל בחיפוש ציד קיפודים (עם מרכאות, כן?). המון הגיעו לכאן מחיפוש של העוקד הנעקד והמזבח: גם חומר ספרותי על הפיוט וגם חיפשו את הפיוט בביצוע אהוד בנאי. בניגוד למצב בנושא ההפרשת חלה, מי שחיפש את הפיוט בביצוע אהוד בנאי ממש יכל למצוא כאן הפניה למה שהוא חיפש. בכלל, ביקורות הספרות כאן משכו לא מעט אנשים שחיפשו את שמות היצירות בגוגל. חלק גדול מהם, כנראה, תלמידים שהיו צריכים ללמוד על הספרים האלה בשיעור ספרות, מה שמלמד אותנו משהו על האופן שבו ילדים עושים שיעורי בית היום. לצערי, כמה אנשים הגיעו לכאן כשחיפשו מידע על הספר "בני החורין הקטנים", וכל שיכלו למצוא כאן הוא מרמור על כך שהתרגום דפוק. הרבה אנשים חיפשו "איזוביון" בגוגל. מלבד זה שאיזוביון הוא תבלין, אין לי מושג מה זה, איך הוא נראה או למה הוא משמש, אבל שילבתי אותו בפוסט על "האי של סופייה" שהוא טקסט שנכתב כמחווה לסגנון הכתיבה המטופש של הספר ההוא, אז אנשים באו לקרוא שם. עכשיו העניין נרגע- גוגל כבר לא כל כך מפנה את מחפשי האיזוביון אלי (ייתכן שבקרוב הוא שוב יפנה אלי כי המילה מוזכרת בפוסט הזה…סליחה מראש מכל מי שיגיע לכאן בחיפוש איזוביון. בישולים מוצלחים שיהיו לכם).
תוכן
33 פוסטים בנושא טכנולוגיה (אמרתי כבר שהאינטרנט עסוק בעצמו?), 32 תחת הקטגוריה עידכונים מהשטח- זו קטגורית ברירת מחדל שנכנסה לפעולה ברגע שכתבתי על עצמי- אני חולה, הילדים שלי מבריקים באופן יוצא דופן, וכאלה – ולא על דברים שברומו של עולם שיהיו בעלי ערך לאורך זמן, למרות שאנשים שמתעניינים בויטמיןסי ובמיץ תפוזים פוקדים את פוסט המחלה שלי מדי פעם. 27 פעמים כתבתי בנושא ספרים, 24 פעמים על אומנות ו 20 פעמים על שירים כך שאני יכולה להחזיק מעצמי נסיכה מחונכת היטב. 17 פוסטים סווגו תחת נושא פמיניזם, כך שאפשר לצרף לדמותי גם מודעות חברתית או\ו מודעות עצמית. הייתי רוצה שיהיו לי יותר דברים מעניינים לומר על פמיניזם. אני ממש אוהבת את הפוסטים בקטגוריה הזו, והם חשובים לי. מעט מאוד נכתב בנושא זכרונות (9), וטוב שכך. למרות שאני אוהבת את הזכרונות שלי, אני מרגישה שזה לא המקום לנבור בהם.
אם היה נושא "אוכל", הייתי יכולה להכניס אליו יותר מדי פוסטים. אני צריכה עוד לכתוב פוסט מסודר בנושא. אוכל באמת מאוד מעסיק אותי. אין כאן נושא יהדות כי זה בדם שלי וצץ בכל מקום ואי אפשר להגיד על משהו שכתבתי שהוא לא יהדות. בערך כמו לעשות קטגוריה מיוחדת ל"מחשבות" כשהכל מחשבות.
תודה לכל מי שקורא כאן, אני מאוד נהנית לדעת שקראתם.
זהו, פחות או יותר.
דברי עם העורך דין שלי, אמא
07/12/2008 בשעה 15:47 | פורסם בסוציולוגיה | 6 תגובותנמאס לי מזכויות. אני רוצה חסד אין סופי.
קראתי עכשיו, במיוחד בשביל להתעצבן, על הזכויות המגעילות של הילד במשפחה.
ועוד כתוב משרד החינוך למעלה. זה לא חינוכי בכלל. חס וחלילה שהילדים שלי יגדלו בהרגשה שאלו הזכויות שלהם. "הזכות לחיות", הזכות לקבל אוכל, הזכות לקבל תגובה ממני על כל התבטאות שלהם- אלו לא זכויות. אלו הטבות שהם מקבלים ממני בתור אמא טובה ומיטיבה, דיקטטורית רבת חסד שעוברת על מידותיה, מתגברת על האגואיזם שלה, ואוהבת את המתוקונים הקטנים כמו שרק אני ואחי בני המין האנושי מסוגלים לאהוב כל כך.
ואביגיל אמרה: "הזכות לקבל תשובות כנות על שאלות". כן בטח. "כל הילדים מרביצים לך, מתוקי, כי, אם לומר את האמת ואם כבר שאלת, אתה קצת מכוער ומעצבן".
היחסים בינינו הופכים להיות יותר ויותר משפטיים. אם ההורים לא מתנדבים לדאוג לילדים- נמציא להם רשימת זכויות. זה בטח ממש ישכנע את כל ההורים המתעללים לחדול ממעשיהם הרעים. הילד יבוא מבית הספר שמח: "המורה אמרה שיש לי זכות לגדול באווירה תומכת החופשית מניצול התעללות או הזנחה!" אני לא רואה איך משפט כזה מוריד את מפלס התוקפנות של ההורה המצוי. אפילו אני עשויה להתעצבן מהכרזות כאלה, ואני עוד בן אדם רגוע.
מאיר עוזיאל היה ווב 2.0 ?!
06/12/2008 בשעה 18:00 | פורסם באמנות, טכנולוגיה | תגובה אחתאחרי שהסכמנו על כך שאודטה היא האינטרנט, וגאידמק הוא יותם הקסם, הגיע הזמן שנודה בפה מלא שמאיר עוזיאל היה ווב 2.0 (ווב 2.0 זה תוכן גולשים במקום תוכן מוסדי) כבר מאז בריאת העולם בערך. העובדות היו לנו מול העיניים כל הזמן: מדובר בפינת השלולית- פינה בתוך המדור של מאיר עוזיאל במעריב שהוקדשה לסיפורי אהבה בין צפרדעים לנסיכות שהרבה פעמים נכתבה על ידי הקוראים. הדרך המופלאה בה הוא נתן פלטפורמה לקוראים שרצו לכתוב בעצמם זה ממש תוכן גולשים, רק עם עיתון וקוראי עיתונים. כמו באינטרנטים החדשים, הוא נתן לקוראים דרך להשתלב בכתיבה ולהרגיש שמישהו באמת קורא את מה שהם כותבים, להבדיל ממכתבים למערכת שלך תדע אם מישהו באמת קורא ואם זה מעניין מישהו בכלל. מאיר עוזיאל הוציא את הקוראים מהשמורה הפאסיבית של מכתבים למערכת, בה הם בעיקר הגיבו לתכנים שנקבעו על ידי סדר היום שהוכתב על ידי כותבי העיתון, אל תוך עמודי התוכן של העיתון. בנוסף, הוא נתן לגיטימציה לתוכן שהוא אישי לגמרי ברוח הניו ג'ורנליזם (הכותב הוא הסיפור), עוד לפני שהניו ג'ורנליזם כבש כל פינה בכל מדיה אפשרית והפך לשוס היסטרי באינטרנט.
מלבד תוכן גולשים והתמקדות באישי, היה גם את עניין הכתיבה בעילום שם, או בראשי תיבות, או ברמזים, שנפוצה היום מאוד בין משתמשי הווב 2.0 , וגם היתה אפשרות ליצור שיח בין הקוראים כשהתפרסמו קטעים בתוך הפינה (שנכתבו על ידי קוראים) כתשובה לקטעים שפורסמו קודם לכן. טוקבק פרהיסטורי ממש.
על פי ויקיפדיה, הביטוי ווב 2.0 נוצר ב 2004, בטח כשם לתופעה שהתחילה קצת קודם. פינת השלולית, לעומת זאת, הומצאה כנראה עוד בימי הדינוזאורים. המסקנה המתבקשת היא שמאיר עוזיאל היה ווב 2.0 עוד לפני שמישהו בכלל ידע שיש דבר כזה. מ.ש.ל.
תזכורת: הבלוג מחפש כותבים אורחים לרגל יום הולדתו. פרטים כאן.
הבלוג "במקום תה" גאה להציג: עוד שנה!!!
05/12/2008 בשעה 08:00 | פורסם באיזה כיף, אמנות, דברים שקרו באמת, זכרונות, טכנולוגיה, כללי, סוציולוגיה, ספרים, עדכונים מהשטח, פמיניזם, שירים | 3 תגובותבסיומה של שנה שלמה בה התקיים הבלוג הזה, צוות במקום תה, המורחב (אני) גאה להציג: עוד שנה!!! בקרוב ממש תתחיל כאן עוד שנה מוצלחת ומעניינת של "במקום תה" עם פוסטים יותר מעניינים, עם יותר תגובות (על זה אתם אחראיים, במסגרת האצלת הסמכויות הנדיבה המתקיימת כאן בבלוג) ויותר השקעה באופן כללי (אני מצטרפת להלך הרוח הרווח בארץ בימי בחירות: להבטיח לא עולה לי כלום…).
ממש ביום שבת הבא תמלא שנה לקיומו של הבלוג, ואל תאמינו לארכיונים מימין, שמנסים לטעון שכבר מלאה שנה לקיומו של הבלוג אי אז בנובמבר. הבלוג, כבלוג יהודי טוב, חוגג ימי הולדת בתאריך העברי ולכן לא תמלא לו שנה עד שיפציע שחרו של ט"ז כסליו מעל ירושלים.
לכבוד יומולדתו, הבלוג מבקש לקבל כל פריט שתרצו לתת, מתוך הרשימה הבאה :
- פוסט אורח
- פוסט אורח
- פוסט אורח
- פוסט אורח
כמו שאתם רואים, הרשימה לא מגוונת במיוחד. צר אופקים הוא הבלוג, ומאוד ממוקד מטרה (להשיג מכם פוסט אורח, אם פיספסתם במקרה את המטרה). למרות חוסר הגיוון שברשימה, אני בטוחה שתמצאו משהו מתוכה שיתאים לכם להביא.
עניינים טכניים:
- מכיוון שלא כולם מכירים את המייל שלי שאליו אפשר לשלוח את הדברים, אפשר לשלוח גם ל bimkomte@gmail.com , ומשם זה כבר יעבור אלי.
- אפשר לשלוח גם מסמך וורד. למזלי, כבר הבנתי איך עובדים גמדוני הקופי-פייסט של המחשב, כך שפוסט אורח בוורד לא יהיה בעיה.
- אפשר לכתוב על כל נושא שעשוי לעניין אותי. נושאים אפשריים: ברכות לרגל היומולדת (גם תודות יתקבלו בברכה…), הרהורים לא שחוקים על מהותם של בלוגים באופן כללי- למה אנשים כותבים אותם, מה הם נותנים לעולם, וכאלה, וגם אפשר לכתוב פוסטים שיתאימו לכל אחד מהנושאים ברשימת הנושאים הקטנה שגיבשתי לי כאן בבלוג: אמנות, טכנולוגיה, סוציולוגיה, ספרים (רוצים לכתוב למדור "מה אני קוראת?" זה קל!), פמיניזם ושירים, וגם- איזה כיף, דברים שקרו באמת, זכרונות ועדכונים מהשטח, ואם אין ברירה אז "כללי". חוץ מזה, אפשר לכתוב פוסטים על נושאים נורא מעניינים שאתם מבינים בהם ואני לא. זה יהיה מאוד משמח.
- הפוסטים שתכתבו יפורסמו מיד כשאמצא אותם במייל שלי, ללא קשר לתאריך האמיתי של היומולדת של הבלוג. אפשר לשלוח לפני, אפשר גם אחרי. אם קראתם על זה מאוחר, בפורים נניח- אל תהססו! כולם מוזמנים ללא התחשבות מיוחדת בתאריך.
- את הפורמט לחגיגות אימצתי ללא בושה (בשינויים קלים) מהבלוג של שרון, שאני קוראת.
פוסט סיכום, כולל מוסף סטטיסטי מיוחד, ייכתב ברגע שיהיו לי כל הנתונים (כלומר- אחרי שבת הבאה, כשיהיו לי נתונים של שנה).
האינטרנט עסוק בעצמו (2)
04/12/2008 בשעה 17:00 | פורסם בזכרונות, טכנולוגיה | תגובה אחתבדיוק קראתי הבוקר בבלוג ולווט אנדרגראונד סיכום מכנס בנושא תקשורת באילת, והיה שם דוקטור צבי רייך שאמר ש"האינטרנט הוא נרקיסיסטי ועסוק בעצמו" (דבריו מובאים באות נ' ברשימה אליה קישרתי). אני שמחה שסוף סוף האקדמיה נותנת אישור רשמי לדברים שכתבתי כאן לפני שנה, וחושבת שיש מוסר השכל חשוב שאפשר ללמוד מכאן-
אם אתם רוצים לדעת לאן האקדמיה תגיע במחקריה בעוד שנה, כדאי שתקראו טוב טוב את מה שאני כותבת. דרך מצויינת להקדים את המחקר המדעי ולדעת את האמת לפני כולם. זה מה שהדוקטורים יגידו בכנס העיתונות של שנה הבאה, ואל תגידו לא ידענו.
אל תלכו לשום מקום! בקרוב יהיה כאן עוד מאותו הדבר.
(נ.ב. פוסט זה הוא דוגמא מצויינת ואף מעגלית לכך שהאינטרנט עסוק בעצמו. כלומר- האינטרנט עסוק בעצמו עד כדי כך שכשאומרים שהאינטרנט עסוק בעצמו הוא מוסיף ועוסק באופן שבו כבר נאמר באינטרנט שהאינטרנט עסוק בעצמו. מ.ש.ל )
ציפי לוריא איננה.
04/12/2008 בשעה 13:53 | פורסם באמנות | 8 תגובותציפי לוריא היתה אמנית, מורה לאמנות ומבקרת אמנות. יחד עם זאת, התיאור הכי קולע שאני מוצאת לה במחשבות הוא : פיית אמנות. בכל מקום שבו היא הסתכלה צמחה אמנות לקראתה. היא היתה קוראת לה ומשביעה אותה החוצה והאמנות עלתה. כשהיא הלכה ברחוב, הדמות שלה דיברה אליך בשפה שלא הכרת, בצבעוניות, בהזמנה, בהבטחה, בריח של מקום אחר והזמינה אותך ליצור גם, לצאת מהקליפה, ליצור יופי. פגשתי אותה ברחוב, או באוטובוס, ורק שם. איכשהו היא תמיד דיברה אלי, חייכה אלי, כאילו זה מאוד פשוט שכל אדם פונה אל כל אדם בכזאת טבעיות כך סתם ברחוב. אפילו כשהייתי ממש קטנה, היה נדמה שהיא אף פעם לא חלק ממשחק הדיסטנס ילדים-מבוגרים שמחייב מבוגרים להתעלם מילדים או להתנכר אליהם כשהם פוגשים אותם ברחוב.
בנוסף לזה היא היתה מאוד נדירה. היא התייחסה לאמנות מאוד מאוד ברצינות, במקומות שאמנות נחשבה בהם בעיקר לאמצעי להעסקת ילדים בשעות הפנאי או כתחביב צדדי. היא שידרה את המסר שאמנות מקיפה את כל הצדדים של החיים ומשלבת ביניהם: אומנות היא האישי והפוליטי בכפיפה אחת, היא המציאות והחלומות, אמצעי להצגת התשובות שלך, אבל גם אמצעי לשאלת השאלות ועיבודן. אנחנו עדיין צריכים אותה. לא הפנמנו עדיין את העניין הזה.
הלוואי שנזכור אותה תמיד.
פיסול בכלום- הארה בעניין עיצוב פנים
03/12/2008 בשעה 17:00 | פורסם באיזה כיף, אמנות, ספרים | 2 תגובותלעיתים רחוקות במיוחד אני זוכה להארה בנושא עיצוב פנים. בימים כתיקונם, אני אפילו לא זוכרת איזו תמונה תלויה אצלי בסלון. מזל שיש מדי פעם הארות שעוזרות לי ליישר קו עם אחיותי עקרות הבית, להבין דברים שהן הבינו כבר מזמן ולעשות את הבית נעים יותר. מי שלא מתחבר לעיצוב הבית ואין לו שאיפות בתחום, מוזמן לפרש את הדברים באופן מטאפורי כזה, על עיצוב הנפש או משהו.
גיליתי שמדפים ריקים הם יפים. או- כמעט ריקים. גיליתי שצריך לעצב בשום דבר, בערך כמו שמעצבים בדברים עצמם. שיש משהו נחמד באיפוק שמשדר חלל ריק. מדף ריק משדר שיש מקום, כל כך הרבה מקום עד שלא מצאנו מה לשים על המדף, והנה הוא נשאר עומד לו מיותם, ורק החפץ האמנותי הזה נשען עליו לנחמו. נוצרת תחושה של שפע. מה שעצוב הוא, שקשה עד בלתי אפשרי לשמור על המדפים ריקים, כשאין באמת כל כך הרבה מקום בבית, בעצם. למעשה מדובר בוואקום- חלל ריק שמושך אליו, באופן פיזי, או אפילו- מאגי (כאן אפשר להתנער ממעורבותה של העצלות שלנו באופן הגעתם של חפצים שונים בדיוק למקום הפנוי על המדף), כל מיני דברים מקצוות הבית. הנטייה הטבעית שלנו (כאן המקום להאשים את טבע האדם ולהתנער מאחריותו של האופי הפרטי לבלאגן המצטבר על מדף פנוי) היא לפזר את הבלאגן באופן שווה על פני החדר, מתוך אמונה עזה בשוויון, חוש אסטתי המצווה עלינו לחתור לסימטריה וההכרה בכך שחדר שהבלאגן בו מסודר באופן שווה נראה הרבה פחות מבולגן ומאפשר לנו להתעלם ממנו לחלוטין למשך עוד כמה ימים. ובאותה מידה שחדר שהבלאגן בו מסודר באופן שווה נראה טוב, כך גם חדר שכל הבלאגן שיש בו מוחבא היטב היטב באחת הפינות, ורק בפינה אחת, כך שהשאר נראה נקי. כאן מגיע המקום של המדף הפנוי לקרוץ לנו ולהציע (כאן המקום להאשים את המדף) "הנה יש כאן המון מקום להמון בלאגן. הזדמנות פז לרכז הכל במקום אחד!".
שימו לב שבכל הקטלוגים של המדפים והארונות, תמיד הם משאירים המון מקום ריק. ספר אחד מיותם על מדף. מעניין איזה ספר זה, שבשבילו ייחדתם מדף שלם. מוצג מספר א'. שימו לב למוצג מספר א', הראשון שעלה בגוגל כשחיפשתי מדפים, או משהו כזה. אי אפשר להתעלם מהביזבוז המשווע שבקניית ארון מדפים שלם כדי לשים עליו איזה 10 ספרים מסכנים וואזה. מצד שני- כנראה שזו הזווית הטובה של ארונות באופן כללי- נגזר עליהם להיות יפים ולא שימושיים או שימושיים ולא כל כך יפים בפונקציונליותם המתפקעת.
מסקנות.
א. אפשר לנסות לפנות מדף אחד משיקולים אסתטיים.
ב. מי שמצליח במשימה הוא כנראה בעל שליטה עצמית מופלאה (כמו גם שליטה מופלאה בשאר דיירי הבית: "היה פנוי כאן ושמתי את הדפים האלה, ממילא אין כאן כלום!" ).
ג. מי שלא מצליח לפנות מדף ולהשאיר אותו יפה ופנוי, עדיף שישאיר את המדפים שלו עמוסים הרמטית בספרים או חפצים תופסי מקום אחרים על מנת למנוע וואקום מסוכן שימשוך אליו כל מיני בלאגנים, ה' תשמור.
מוסר השכל
שום דבר לפעמים יותר יפה מדבר.
(והנה המטאפורות שהבטחתי בהתחלה. מי שסובל מעודף מטאפורות בחייו או אלרגיה לניו אייג' מוזמן לדלג הלאה. לאיזה מדור כלכלי או משהו). כולם מוזמנים לפנות מקום, לא רק בבית אלא גם בדברים אחרים: לא לפחד משקט בשיחה. לא להיות משוגעי שליטה, להשאיר חלל ריק שיזמן אחרים להשתלב ולקחת אחריות, גם אם הוואקום מנסה לשאוב את הטיפוס הסופר אחראי שבכם לתוכו, לא לסגור את כל הפינות.לפנות מדף ריק בנפש, לפנות מדף ריק ברשימת הדברים שצריך לעשות וברשימת הדברים שצריך שיהיו לי. בן אדם עם מדף ריק לא יכול להיות עני אף פעם. הוא לא רק "רוצה, רוצה, רוצה, רוצה, רוצה" הוא רק "רוצה, רוצה, לא תודה, רוצה, רוצה".
אולי שבת היא מקום פנוי כזה.
ולסיום: מחשבה שקשורה לעניין שעלתה בעת קריאת "כובע מלא שמים" של טרי פראצ'ט שעכשיו יצא בעברית וכבר אביגיל הביאה לי אותו. יש למחשבה הזו פוטנציאל מסוים לגלות פרטי עלילה, אם כי רק ברמז, ולאו דווקא החשובים שבהם. ראו הוזהרתם. נראה לי שלהשאיר מדף ריק זה כמו שיהיו לך שלוש משאלות, אבל תשתמשי רק בשתיים ותשאירי אחת, שיהיה. לחיות את החיים בהרגשה שלא ניצלת את כל המשאלות שלך, שאת כל יכולה אם רק תרצי ובוחרת לא לנצל את המשאלה הזו. לא לבקש משאלה הופך אותך לבן אדם חזק יותר מאשר אדם שכן מבקש משאלה. בן אדם עם משאלה שלא נוצלה לעולם לא יהיה עני. ולעולם לא להיות עני מוסיף ערך גדול לחיים, שצריך לחשוב אם רוצים לאבד אותו לטובת ניצול המשאלה.
תפילה, נשמה וקדושה במסורת יהודית מתחדשת של יהודי צפון אפריקה
02/12/2008 בשעה 17:00 | פורסם באמנות, סוציולוגיה, שירים | כתיבת תגובהשמעתי עכשיו את "דיוואן הלב" ברדיו. הם שרו שיר בני עקיבא סטנדרטי לגמרי- "כאייל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוהים", ועטפו אותו בכמויות עצומות של פלצנות יהודית מתחדשת ברוטב עדות יהודי צפון אפריקה פלוס שירה מקודשת (מה זה שירה מקודשת, שמישהו יסביר לי?!), מסע של נשמות ואקסטזה. מישהו צריך להסביר לקריינים הפתיים ברדיו שלא מדובר בפיוט (למרות שפיוט היא מילה יפה) ושאין קשר בין השיר הזה לשום מסורת מזרחית עתיקה כי הלחין אותו איזה זמר חתונות אשכנזי חרדי עכשווי (למרות שנשמח לשמוע גם לחנים שהם כן מזרחיים). באותה מידה הם יכולים לקחת שירים של הנוער העובד או השומר הצעיר, ולנגן אותם בכלי שרק אפריקאי אמיתי יודע לבטא את שמו.
אני חוזרת ונדהמת אל מול כמויות הטרמפיסטים העצומות שעולות לאחרונה על הרכבת הקלה של יהדות מתחדשת. כמות הבאאז וורדס (מילים שכיף ואופנתי להגיד) היהודיות עולה בקצב מטורף: קדושה, מסורת, שורשים, יהדות, פיוט, קבלה, הכל הולך, ערבב ולבש, בחר סט של שלוש מילים קבל את הרביעית חינם והרכב לך אג'נדה אמנותית. אל תוך ערימות המלל היהודי ניתן לשזור בקלות גם מילים מקולקצית הניו אייג' (נראה לי ש"אקסטזה", מהיח"צ של "דיוואן הלב" שייכת יותר לניו אייג' מאשר לתלמוד בבלי). זה קצת מקומם אותי, כל הניצול הציני של התרבות שלי ורידודה לצרכים אופנתיים. כל זמר סוג ג' ששכחנו עושה עכשיו קאמבק ברוח ישראל סבא.
מצד שני, יש בזה גם משהו מחמיא, בכל ההתעניינות הזו. שנים התעלמו ממני ופתאום התרבות שלי היא הלחמניה החמה הכי מבוקשת בשוק. מעניין אם ככה גם מרגישים הקאובויים האמיתיים בכל פעם שחולצות הפלנל המשובצות חוזרות לאופנה.
ולסיום, מעט הרהורים ציניים על שיקולים כלכליים המעורבים בהכרעות אומנותיות: אני חושבת לפעמים שאולי יש פנייה גוברת לקהל ירא שמיים כי אולי יש יותר סיכוי שנקנה דיסק ולא נצרוב אותו, כי יש כאלה שלוקחים עוד את לא תגנוב ברצינות. אבל יכול להיות שאין הרבה כמוני (שמקפידים לקנות דיסקים מקוריים ולא להשיג מוזיקה בדרכים אחרות), לא מספיק בשביל להשפיע על שיקולים אמנותיים.
(לצרכים שיווקיים, ערבבתי לכבודכם כמה מילים חשובות בכותרת הפוסט. כל קשר בין המילים האלו למציאות האמנותית העכשווית עדיין טעון הוכחה רצינית)
בלוג בוורדפרס.קום. | ערכת עיצוב: Pool של Borja Fernandez
רשומות וכן תגובות feeds.
