במקום תה

גייס חמישי במפעל הפיס

עליתי על רעיון גאוני איך להיפטר מהפרסומות המעצבנות ברדיו שבהן מיכאלה ממפעל הפיס מתקשרת לערס אקראי ומודיעה לו שזכה בסכום מזעזע של שקלים והוא בתגובה אומר יואו.

כל מה שצריך זה לעשות מנוי פיס, לזכות, ואז כשמיכאלה מתקשרת אלי, והכל בשידור חי, לומר לה בדיוק מה אני חושבת עליה ועל המפעל שלה וכולם ישמעו את זה ברדיו. אני אגיד לה שהמפעל שלה מוכר חלומות לאנשים עניים תוך שהוא מנשל אותם מכספם, שהוא גורם לאנשים לשים את כספם על קרן הצבי, שהוא מנצל את היאוש של המיואשים שמשקיעים בו במהלך של "הכל או כלום" כי אם זה לא יעזור לי, שום דבר לא יעזור, בטח שלא עבודה קשה או רשת בטחון חברתית ברמת הקהילה (כי פדיחות) או המדינה (כי אנחנו לא חברים). ושתיקח את אולמות הספורט ("אולמות המזל", כי ספורט זה מזל, ברור. שום עבודה קשה) ואת מרכזי התרבות ("מרכזי המזל", כי תרבות היא מזל. אין דרך אחרת להסביר איך הבן אדם נהיה תרבותי אם הוא שומע את כל הערסים האלה אומרים יואו כל היום) לא צריך טובות.

כל זה אני אגיד למיכאלה בשידור חי* ויהיו לה ולמפעל שלה פדיחות גדולות כי הם רגילים לערסים השפוטים שלהם שרק אומרים יואו. ואז הם יזהרו לא לעצבן אותי יותר.

*ואחר כך אני אחזיר את הכסף בחזרה לאנשים שהוא שייך להם. כל מי שיהיה לו כרטיס מאותו היום אני אחזיר לו בדיוק את הכסף שלו, שיראה בדיוק כמה שווה הכרטיס שקנה.

מה אני קוראת (33)

הוצאות הספרים לא באמת אוהבות את הילדים שלכם. הנה כמה תמונות מספרי ילדים, להמחשת העניין:

מצאו את עצמכם! (מתוך ספר הטריויה הגדול)

תגובה פיקטיבית של דני ספרים: אה! רציתם מפה של כדור הארץ ההוא! למה לא אמרתם?!

או בעצם: רצינו להפסיק את ההדרה של התת קרקעיים. למה כל המפות של כדור הארץ מוטות לטובת מי שמסתכל עליו מלמעלה? לא ניתן להיסטוריה להיכתב עוד על ידי מיעוט מדכא. אנו פועלים למען זכויות שוות לחפרפרות, לשלשולים ולמתים (בעניין הזה אנו עובדים בימים אלה על קואליציה עם החרדים. שמענו שקואליציות גדולות הן באופנה עכשיו).

והנה עוד אחת:

הם גם לא שלמים עם הקומפוזיציה של ואן גוך. (התמונה המקורית, כמובן, הפוכה מימין לשמאל)

עוד תגובה פיקטיבית: רצינו להיות מקוריים. כולם שמים בדיוק את אותה תמונה של ואן גוך עם העצים מימין. בזו יש משהו מרענן.

או: אתם רוצים להגיד לנו שזו לא היצירה המקורית? אבל המוכר בחנות הבטיח לנו שזה ואן גוך אמיתי!

ככל הנראה זו תוצאה של תרגום מאנגלית שבמהלכו לעיתים קרובות הופכים את התמונות מימין לשמאל על מנת לחסוך בעימוד מחודש.

תודה רבה לאחראית על העימוד והגרפיקה, חני-אולמס פיזיב. אם הילדים שלך שואלים אותי משהו, נניח- איך מגיעים למקום חשוב, אני אדאג להפנות אותם בדיוק לכיוון השני.

הלאה:

התמונה לקוחה מספר אמיתי, לכאורה. הסגולה העיקרית שלו: הוא מנצנץ! (החגורה של פיטר פן והשק שבתוכו מתחבא הילד השלישי שעל המיטה, משמאל, מנצנצים באדום).

מקצת מגרעותיו: אין ה' הידיעה, בלבול בין יחיד לרבים, חרוזים שהם לא באמת חרוזים אבל מתחזים לכאלה. מזכיר מאוד ספר איכותי שקראתי פעם. היו לדמויות בו שמות דומים. איך קראו לו? פיטר-מן?

ל"ספר" הזה אין הורים למעט "עמית שיווק והפצה" (כנראה שהם אפילו לא חייבים קרדיט למי שכתב את פיטר פן בגלל הקשר הקלוש בין הסיפור כאן לסיפור המקורי). כנראה שאם אתה חברת שיווק והפצה יש לך אנשי שיווק והפצה ולא אנשים שעושים ספרים אמיתיים. הם הצליחו לשווק את הספר הזה עד לאיש שקנה לנו מתנה אז כנראה שהם אכן שווקנים.

גזר הדין: אני בעד לשלם להם גם במשהו מנצנץ. נגיד- עטיפה של קרמבו. או- המים המלוכלכים של צחצוח השיניים שלי בבוקר, שאור השמש משתקף בהם ומנצנץ מאוד.

המסקנה היא שמוכרים לנו זבל. נדמה לי שגם אפשר להכליל את זה לכל תחומי החיים- מוכרים לנו גם בגדים זבל ואוכל זבל (המצב באוכל טיפה יותר מדאיג אותי כי אין לי הידע להעריך את זבליליותו).  הכל זבל.

פשקוויל

אורי הסב את תשומת ליבי לפשקוויל מעניין שנתלה על סף בית הכנסת שלנו (לא אנחנו תלינו) וצילמתי אותו כדי לחלוק אתכם ולתהות על קנקנו יחד :

והנה חלקים נבחרים מתוכו:

כלומר: "אנו קוראים בקריאה של חיבה לכל אחד מבעלי החנויות ומוכרי המזון לתת יד ועזר בחיזוק האחדות, ע"י שיקפיד להחזיק בחנותו מכל מגוון ההכשרים"

וגם:

כלומר (הסתייגות): "אין כוונתנו חס וחלילה להכשרים שהם אינם למהדרין". יכול להיות שהחותמת הזו מודבקת, כלומר- לא היתה שם מלכתחילה ונוספה לאחר היוועצות מחודשת עם בעלי הסמכות המתאימים.

אז מה יש כאן?

קודם כל, אני אוהבת את השפה העשירה של הפשקווילים, במיוחד כשהיא מגוייסת למטרה המוצהרת של אהבה וכבוד. "קריאה של חיבה", ו"לא להיכשל בהלבנת פנים". אני אוהבת גם את הערכים התמימים. קשה למצוא כמותם מחוץ לטריטוריה המוגדרת של בתי הספר. אנחנו מלמדים את הילדים לאהוב ולכבד אבל ביום יום, בחיינו הבוגרים, משתמשים במילים האלו בהקשרים פחות תמימים ויותר מורכבים. אהבה מוזכרת בהקשרים תרבותיים בעיקר כשמדברים על יחסים זוגיים וכבוד מוזכר בעיקר בתלונות על העדרו.

לגבי ההסתייגות בסוף- קודם כל, אני חייבת להגיד שהיא לא קילקלה לי את המסר מהקריאה היפה. הכיוון של הקריאה מבורך, גם אם הכותב לא "הלך את כל הדרך". מבחינה עניינית גם ההכשרים שהם כן למהדרין מגוונים מספיק כך שיש תוקף לקריאה לאחדות ואהבה בין הזרמים השונים. הקריאה הזו גם מרעננת כי הנרטיב המצוי בסביבתי היום לא מספר על קריאה לאחדות בין הנוקטים בשיטות הלכתיות שונות אלא על מחלוקות עמוקות ביניהם.

עם זאת, ההסתייגות מזכירה לי שהמודעה לא מדברת על אהבה ללא גבולות אלא על אהבה תחומה היטב. גם הלשון שבה היא מנוסחת באה להוציא את חבורתו של הכותב מן הכלל- לא כתוב: "הכוונה להכשרים השונים למהדרין" אלא על דרך השלילה ועל דרך החס וחלילה. לצערנו (כאנושות) זו עדיין הדרך הקלה והזמינה ביותר להגדרה עצמית.

ההולילנד הבא

מסתבר שעיריית ירושלים מאוד רוצה לבנות מגדלים במקום הבית שלי. כרגע הנוף מכאן (קומה 3) נראה ככה:

טוב נו. המצלמה שלי די מצ'וקמקת. אבל תאמינו לי שהקטנטנים באופק זה מרכז ירושלים. ביום טוב אפשר לראות מכאן (הר גבוה בדרום העיר) את גשר המיתרים, החומות, הר הצופים ורמת רחל. הגבעה של הולילנד היא תלולית חול לעומת ההר שלנו.

לפני כמה ימים הייתי בכינוס תושבים בו דיבר הושע פרידמן שנושא באיזה תפקיד שכונתי והסביר את המצב מנקודת מבטו. היה מאוד מעניין. במתחם בו אני גרה יש כ- 300 דירות על בערך 30 דונם (אני מקווה שאני מדייקת במספרים. בחיים לא ראיתי דונם אמיתי, חי ונושם). העירייה רוצה לעשות כאן פינוי- בינוי או פינוי- פיצוי או משהו בסגנון הזה. הושע ועוד כל מיני כבר בדקו את האפשרות הזו בעבר. להערכתם, כדי לערוך פינוי בינוי מוצלח צריך לבנות בהיקף של פי 4 ממספר הדירות הקיימות על מנת שמחירי הדירות שייבנו יהיו מצד אחד סבירים ומצד שני יכסו על הוצאות ההריסה והפיצוי לכל המשפחות שיצטרכו לעזוב.

בכל מקרה, לא ישתלם לקבלן לייחד דירות בתוך הפרויקט על מנת לפצות את האנשים כי קהל היעד לו הוא משווק את הפרויקט בדרך כלל מעדיף שכנים בלונדיניים (את זה למדתי מפרסומות המשווקות בתים שלעולם לעולם לא יציגו ילדים שאינם בלונדיניים. כמו כן, אם יוזכרו שמות משפחה של משפחות דמיוניות או אמיתיות שכבר קנו דירות הם יהיו של אשכנזים או יעוטרו בתארי ד"ר, עו"ד, כבוד השופט או הוד מלכותו).

המשמעות של יחסי ההריסה- בניה היא שיצטרכו לבנות כאן 1200 דירות במקום שלוש מאות. הבעיה היא שהבניה כאן כמו שהיא היא כבר די רוויה. על פי התקנים שמחייבים שלבניין יהיו שטחי שירות מסביב (לחניות, גינון או למרחק סביר מהבניין שליד) אי אפשר לבנות כאן כל כך הרבה. גם מבחינת תשתיות עירוניות, תוספת של כל כך הרבה דירות תדרוש גנים, בתי ספר מרפאות ועוד שירותים ציבוריים מעבר למבנים הציבוריים שקיימים כיום ומספקים בערך את צרכי התושבים. העירייה הציעה את הרעיון לועדת תכנון שאחראית לאשר פרויקטים כאלה. הם אישרו לבנות כאן 600 דירות גג (כל המספרים- בהסתמך על זכרוני המצ'וקמק). 

מכאן יש שתי דרכים להמשיך בפרויקט: או לנסות לדחוף אותו עד שמישהו יישבר או לוותר על הפיצוי. איך מוותרים על פיצוי? במתחם גרות הרבה אוכלוסיות חלשות. יש קבוצה גדולה של דיירים ששוכרים דירות מעמידר במסגרת דיור ציבורי (רובם הגדול גר כאן כבר שנים). אפשר להחליט שאותם לא מפצים, שעמידר תמצא להם דיור חלופי (כאילו יש לה, ואם יש לה- זה בטוח לא בירושלים, מה שאומר שצריך לעקור אנשים שממילא לא מסתדרים ולהביא אותם, בודדים, לסביבה בה תנאי המחיה אפילו קשים יותר, שבה גם אין להם כל רשת קהילתית או משפחתית לתמוך בהם). יש קבוצה גדולה של עולים ותיקים (יותר מעשרים שנים) שהגיעו למקום בימים שעוד היה מרכז קליטה (פעם העולים היו מגיעים למרכזי קליטה, לומדים עברית, עוברים הדרכות שונות ומקבלים עזרה במעבר לדיור קבע. כיום, עם התקדמות אמצעי התקשורת, חל מעבר למדיניות של קליטה ישירה במסגרתה עולים בוחרים איפה לגור ומקבלים סל קליטה כשהם מגיעים לארץ וזכאות לכל מיני דברים, לא משנה איפה הם גרים). לפני שנים רבות המתחם שימש כמרכז קליטה ומי שלא הצליח לעבור הלאה מסיבות שונות- נשאר כאן. נראה לי שהמשפחות הללו משלמות שכר דירה למשרד הקליטה. כמו במקרה של דיירי עמידר- ניתן להחליט בקלות, מלמעלה, על "העברה" של המשפחות האלה, משפחות שיקשה עליהן מאוד להתאגד ולדאוג לזכויותיהן כי ביניהן אנשים מבוגרים רבים שלא דוברים, עדיין, את אותה השפה והמנטליות שלהם שונה לגמרי. 

במפגש השכונתי נכח קבלן מבחוץ שהוזמן על ידי כמה מן הדיירים. הוא ושותפו כבר עברו בין הדיירים על מנת לאסוף פרטי קשר ולשוחח מעט כדי לארגן את הפינוי-בינוי. בעוד הושע מדבר הם דאגו להפסיק את דבריו בתיקון העובדות לטובתם: "זה לא 1:4, זה 1:3.7!", "זה לא 32 דונם זה 33!", "אפשר לוותר על פיצוי על דירות ששוכרת העמותה שפועלת כאן" (אני גרה בדירה כזו ונראה לי שאף אחד לא חשב לקבל עליה פיצוי ממילא). הקבלן ניסה להפריד בין תושבי השכונה וליצור חבורה שתדחף את הפרויקט. זה מה שהושע והמנהל הקהילתי (שכפי שאמרתי, יש לו איזה תפקיד בו) מנסים למנוע.

החלום על פינוי פיצוי היה בעוכריה של השכונה כבר שנים. אחת ממטרות העמותה שלנו, כבר שנים, היא לתקוע סיכה בבלון הצבעוני הזה. כבר הקמנו צוותי פעולה שכונתיים, כבר ניסינו לקדם את הרעיון ואף למצוא קבלנים עם לב זהב וצ'ופרים בשיתוף עם העירייה בדמות "קח פרויקט לא אטרקטיבי של פינוי בינוי כאן וקבל שטח לבניה במקום אחר בעיר חינם", אך ללא הועיל. קבלנים ישרים נרתעו מלקחת את הפרויקט כי השטח כאן לא מתאים לבניה שתכסה על ההפסדים של הפיצוי. בפועל, החלומות על פיצוי מונעים מהדיירים להשקיע במקום. המצב היה חמור בהרבה לפני עשרים שנה, כשכולם היו בטוחים שעוד רגע מפנים אותם והם זוכים בכסף הגדול. אנשים חיו בדירות מתפרקות במחשבה שהכל זמני, לא השקיעו בטיפוח המרחב המשותף- החברתי והפיזי, ולהפך- הזניחו אותו. גם תושבי השכונה שגרים מחוץ למתחם תמכו בפינוי בינוי מכיוון שהוא יעלה את ערך הדירות ויפרק את אוסף הצרות הייחודי שהתקבץ למתחם שלנו. במהלך השנים, ככל שהחלום דהה, ההכרה בצורך בבנייה של קהילה ובפיתוח המרחב הציבורי והאישי (השקעה בדירות עצמן) חלחלה לתודעה והיום יש כאן קהילה חמודה מאוד. היחסים הזמניים עם המינהל הקהילתי הפכו הדוקים יותר וגם השכנים כבר מכירים בערכה של הקהילה הצומחת כאן. המהלך החדש המעורר שוב את חלום הפיצויים מרבצו עלול לפורר את הקהילה. אני לא יודעת אם הם עושים זאת בכוונה אבל ברור שלקבלנים יש אינטרס למכור את החלום הזה ולקדם אותו בגלוי שכן אם מצבה של השכונה ידרדר שוב (וכבר ראינו כאן שיאים שונים של אלימות ברחוב) לעירייה ולעולם יהיה דחוף יותר לפנות כאן ומלחמות פנימיות רק יהיו הוכחה לנחיצות של הפרויקט. 

זה המצב כרגע. אני תמיד מתפלאת איך עוולות תכנוניות מתגלות רק בשלבים האחרונים לאישורן או אחרי שהפרויקט כבר גמור ובנוי וכל שנותר הוא להביא את האשמים לדין או משהו כזה. פתאום כאן אני רואה אחת שצומחת מול העיניים שלי. כרגע זה עדיין קטן אבל יהיה חבל אם נתפוס את זה מאוחר מדי.

הרפתקאות אפרת והסבון

קניתי סבון בחנות. ראיתי שכתוב עליו משהו בנוגע ליוגורט ותותים אבל המוח שלי תרגם את זה מיידית ל"בריח של פירות כלשהם". פירות כלשהם זה הריח האהוב עלי.

כשהסבון התעקש להיות לבן באופו מחשיד עם שבבים אדומים (באופן קצת יותר מחשיד) לקחתי את העטיפה שלו לבירור מעמיק וחקירה יסודית במשרדי (כלומר- בחדר שאינו חדר המקלחת, כי אין שם מקום לקריאה מעמיקה אלא אם כן ממש חסר לכם חומרי קריאה לשירותים). העטיפה הבטיחה שהפורמולה (פורמולה! אני משתמשת רק בסבונים שיש להם פורמולה. אם יש להם נוסחה או מתכון או סתם כמה מרכיבים מעורבבים זה לא לרמה שלי אלא לפשוטי העם דוברי העברית) ובכן, הפורמולה שלו מכילה יוגורט ופירות ממקורות טבעיים. מעניין אם מפתחי הסבון וממציאיו מכירים יוגורט ופירות העשויים ממקורות שאינם טבעיים. אולי כאלו שהורכבו מכימיקלים אצל אלכימאי הבית או אולי אפילו יוגורט ופירות שעשויים ממרכיבים ממקורות על טבעיים! עד למועד סגירת הפוסט לא התקבלה הכחשה מצד הוגי הסבון לקיומם של מקורות על טבעיים! שתיקה כהודאה! הכינו את ציידי המכשפות! (יתכן, עם זאת, שהעובדה שלא קיבלתי כל תגובה קשורה לכך שלא באמת פניתי אליהם. אבל אולי לא. פיות!)

תגידו, סבון יוגורט ופירות שמשאירים אותו במגבת מעל כיור במשך הלילה, הופך לסבון לבנה (ב' דגושה) עם פירות? ואם כן, אי אפשר לעשות אותו עם זעתר ושמן זית מראש ולחסוך את הפירות?

העובדה שהסבון שלי מכיל אוכל חלחלה אט אט לתודעתי. אוכל (במיוחד חלבי) זה לא הדבר ששומרים במקרר? אני צריכה להשיג מקררון למקלחת, בשביל לאחסן את הסבון? ואם אני מנסה לשטוף מעלי שאריות של ארוחת ערב שהכילה, נניח, יוגורט ופירות, האם להשתמש בסבון כזה נחשב ניקיון? האם אני לא מחליפה יוגורט ופירות שקוראים להם "ארוחת ערב" ביוגורט ופירות שקוראים להם "סבון"? ומה מנקה בכלל ביוגורט ופירות? מזל שאני צמחונית כי לשטוף עקבות של בשר בסבון חלבי עלול להכניס בחורה פחות צמחונית ממני לקושיות הלכתיות כבדות. דווקא בשעת מבחן זו הרבנים המעצבנים, שמתעקשים לכתוב על כל מוצרי הניקיון בחנות שאני קונה בה שהם כשרים פרווה למרות רעילותם, בחרו להתעלם. אולי אני אשאל את בעלי החנות אם זה כשר, סתם בשביל הספורט.

מוצרי הניקוי כובשים טריטוריות שהוגדרו עד עכשיו אוכל. כשזה היה רק פירות יכולת לתרגם את זה ל"בריח של" והגבול הקדוש, הסטטוס קוו של שנות החמישים (מה, רק לדתיים מגיע סטטוס קוו משנות החמישים?), היה נשמר. כשסבונים התחילו להתהדר ברכיבי שמן זית יכולת לומר לעצמך: אני ראיתי את זה מגיע. השמן זית הסתובב יותר מדי זמן עם דברים אחרים שקוראים להם שמן, שלא התאימו לו בכלל חברתית כמו השמן סויה וקנולה. גם כשהוא התחיל להסתובב עם שמן תינוקות או שמן גוף אמרת שהם נראים מתאימים ואין להפלות על רקע מוצא וצבע ולכולם קוראים "שמן" (אפילו שהשמן זית הקפיד תמיד להיות ממותג בצבעי אדמה יוקרתיים בעוד האחרים מהקוסמטיקה העדיפו ורוד ונצנצים). בסוף הם השפיעו עליו לרעה ואין לך את מי להאשים מלבד את עצמך. על החומץ ויתרת כבר מזמן. תמיד היה לו ריח של חומר ניקוי והנה, הוא מצא את מקומו הטבעי.

אבל למה היוגורט, למה? לדמיין שהסבון רק "בריח" יוגורט זה בלתי אפשרי, כי ריח יוגורט הוא לא משהו (במיוחד אם לא שומרים אותו במקרר). לא אמרו להם שלא משחקים עם אוכל? הם לא חושבים על ההשלכות. הם מעמידים אותי בסכנה שכשאני אוכל יוגורט יעלה לי בראש דימוי של סבון. מה יהיה לי לאכול אז? לחם? (יש סבונים מנבט חיטה לא?) ביצים? ירקות? (מלפפונים על העיניים לא נחשב, זו אמונה תפלה, עוזר כמו לזרות מלח מאחרי הגב) מלח? (מלחי אמבט) איכס. נראה לי שאמנע קצת מכל העניין הזה של אוכל ואחזור אליו כשתיגמר האופנה שהופכת אותו לסבון.

בחני את עצמך: האם את נסיכה?

קריאה ביקורתית באגדות ילדים. והפעם: הנסיכה על העדשה (או- הנסיכה והאפון). סיפור על נסיך או על המשפחה שלו שלא מצליחים למצוא בת זוג מתאימה לנסיך כי הם לא בטוחים שבנות הזוג המיועדות הינן נסיכות אמיתיות עד שבלילה סוער אחד מגיעה לביתם נסיכה תועה (זה לפחות מה שהיא אומרת על עצמה) המשפחה נותנת לה לישון על ערימת מזרונים גבוהה ומתחתיה- עדשה (או אפון) בהנחה שנסיכה אמיתית תרגיש שיש שם משהו. כשהנסיכה קמה לאחר לילה ללא שינה המשפחה שמחה לגלות שהיא נסיכה אמיתית מה שמוביל מיד לנישואין עם הנסיך שהם סוף טוב.

קודם כל אני חייבת לומר שנישואין עם נסיך באגדה הם בהכרח סוף טוב. אני לא אוהבת את הביקורות הפמיניסטיות ששואלות איפה הקול של האישה ומנסות לערער על הנחת היסוד הזו. לעולם האגדות יש אקסיומות וצריך לנסות למצוא לו פשר במסגרתן. באותה מידה היה אפשר לבקר את האגדות על זלזול בגברים שהשיקולים שלהם בבחירת בת זוג מגוחכים. באותה מידה שהנשים באגדות נאלצות להיות מסכנות בצורה מגוחכת כדי לזכות בנסיך הגברים באגדות נאלצו להיות גיבורים בצורה מגוחכת כדי לזכות בנסיכה (סליחה ווסלי, אבל לשתות רעל, לקפוץ מצוקים ולמות? יש איזשהו שלב שבו אתה מחליט שהיא לא שווה את זה או שרמזים מהיקום לא מדברים אליך?). צריך לקחת את האגדות כעולם דימויים ולמצוא בו משמעות סמלית ולא מילולית אם רוצים למצוא בו פשר (אחרת זה כמו לפתור שיר באמצעות מתמטיקה. התשובה על "להיות או לא להיות" אינה יכולה להיות כן).

כשאני מבקרת טקסט אני אוהבת לאמץ, קודם כל, את נקודת מבטו ולראות אם הנוף משם מוסיף לי משהו. לא לשרוף את הבית (הרעיוני) לפני שנבזז כהלכה (רעיונית). מה דעתי על נסיכות? האם אני נסיכה? לפני הכל התשובה היא כן. עכשיו רק צריך לגלות למה. מי שמציע לשים לי אפון מתחת למזרון יישלח לקרוא שוב את הפסקה הקודמת- הפתרון הוא לא מילולי. נראה שהדרישה הבסיסית מנסיכה היא עדינות. אם ננסה למצוא מילים קרובות לתאר נסיכות: אולי נסיכות צריכות להיות אנינות. מובדלות בדרך מובחנת, פיזית בסיפור ואולי תרבותית בפשר שלו.

האם אני בוחנת את נסיכותם של חברי באמצעות אנינות טעם? יכול להיות שכן. קראתי לאחרונה פוסט מעניין שכתב עילי שריג על כך שטוויטר מעוצב רע בכוונה כך שהוא מסנן החוצה את מי שלא גיק\חכם מספיק להשתמש בו (הוא כתב את זה יותר טוב. למניעת תגובות נזעמות מצד חברות אני יכולה להוסיף עוד כלל כדי לכסות את עצמי- הוא מסנן החוצה גם את מי שחכם מספיק כדי לא להכניס ראש בריא לממשק מסובך). אבל זה לא העיקר. סתם הבאתי את מה שהוא אמר כי קראתי את זה לאחרונה ורציתי לשתף.

העיקר הוא שאני וחברי האנינים בזים לערסים ולהתנהגויות אופייניות שלהם (מוזיקה חזקה באוטובוסים? מבטא ערסי ועברית נחותה, אובייקטיבית, מדעית ומוסרית (…), משלנו). גם אם אנחנו מאמצות לפעמים דברים שפרחות עושות אנחנו עושות את זה באופן ציני או מתוחכם ובעיקר מודע לעצמו (דברים ורודים, מתוקים (פופ) וכו'). אני נרתעת (כיאה לנסיכה?) ממקומות רועשים, מלאי עשן או ריח של אלכוהול. אני חוטאת למאה העשרים (ויתכן שגם למאה העשרים ואחת) בכך שאין לי ג'ינס (טוב, יש לי אחד אבל זה רק בגלל שנות התשעים והעיקרון שלי שעדיף ללבוש מה שיש מאשר לקנות משהו, רח"ל. גם זה סוג של אנינות מאחר וקניות כרוכות לעיתים קרובות בחיכוך עם העם ורעש). אני לא אוכלת שוקולד לא מעולה (עם חריגות מטעמי נוסטלגיה- קרמבו, תותית, בננית ומיני זבל דומים). איך אפשר להתחמק מהמסקנה שאני מחלקת למעמדות, בדיוק כמו המשפחה של הנסיך?

קראתי איזו ביקורת פסיכולוגית (ניו אייג') על הסיפור שהמסקנה הסופית בה היא שמשפחת הנסיך מעריכה ביקורתיות ולכן מחפשת תכונה כזו אצל הנסיכה בעוד שאסור להם להיות כאלה בגלל שביקורתיות זה פויה. המשפט ביקורתיות זה פויה הוא משפט יפה. אני לא הולכת עם הביקורת הזו. נראה לי שזהות עצמית מיוסדת הרבה פעמים על הנגדה לאחר, זה בסדר וזכותה של משפחת הנסיך לרצות נסיכה. הוא פשוט לא יסתדר עם לא- נסיכה. באותה מידה אני מוכרחה להודות שבמקומות אחרים (נגיד, אצל ערסים או סופר-בורגנים) אני לא עומדת בתקנים לנסיכות. אני כן עומדת בתקן כדי להיות מסיפור של ג'ין אוסטין (אם כי יתכן שאני שזופה מדי). אולי כי התחנכתי עליהם ואולי בגלל זה גדלתי לאהוב אותם, לא ברור. לפעמים (אני אגיד שוב- לפעמים) שוני גדול בהגדרות לנסיכה אמיתית הוא סיבה לחשוב כמה פעמים על זוגיות בין עדתית.

לסיום, אני רוצה לנסות זווית אחרת לגמרי. לא באמת אכפת למשפחה של הנסיך אם היא נסיכה אמיתית. הם רוצים לבדוק אם היא לא מצליחה לישון, אם כל דבר קטן מציק לה, אם היא רגישה מדי- אולי הם מנסים לבדוק אם היא בהריון. אם כן- זה מסביר למה היא הגיעה במצוקה אל סף דלתם ומצדיק המשך של קשרים כלשהם עם הנסיך, לא?

אם חושבים על זה, זה נראה הגיוני- יש הרבה קווי דמיון בין אפון\ עדשה לעובר קטן בבטן. שניהם התחלה של משהו שעתיד לצמוח ולגדול, עובר קטן בבטן מציק באופן בלתי פרופורציוני לחלוטין לגודלו. הם בדקו אם ה"אפון" מציק לה. תודו שעם מרכאות זה נשמע יותר טוב (נסו גם לומר את המילה אפון באופן מודגש ולהרים את הגבות תוך כדי במבט רב משמעות, כאילו שאתם יודעים משהו שמישהו אחר לא. נכון יושב בול?).

עד כאן ענייני נסיכות. מסקנה אפשרית: אם יש לכן אפון- תכינו מרק. ואם יש לכן "אפון"- תכינו "מרק".

הצמחונות שלי

בחודשים האחרונים הייתי צמחונית (ועדיין). אחת השאלות הכי מצחיקות ששואלים אותי כל הזמן היא למה אני צמחונית. מה אתם מצפים שאענה לכם? נגלה אלי מלאך בחלום וביקש ממש יפה? הלכתי ליד חנות של קצב ולמרות שבכל 5000 הפעמים הקודמות שעברתי שם לא נהייתי צמחונית- הפעם כן? נראה לי שבאופן בסיסי רוב הצמחונים צמחונים בגלל שהם מרחמים על חיות, ומיעוטם בגלל מחשבה אקולוגית.

כשאני אומרת שאני צמחונית כולם מתחילים להתנצל על שהם אוכלים בשר או לעשות מזה בדיחות בסגנון: לא נורא, זה יעבור. זה כמו להיות דתית בחברה מסורתית-חילונית (יש לי מעט ניסיון בזה)- אנשים מתחילים להתנהג מוזר בסביבה שלך (שיחה אמיתית לגמרי, שנראה לי שכבר כתבתי עליה כאן מתישהו: פעם אמרתי למישהו שהוא נכנס לי למרחב האישי אז הוא מיד התנצל ואמר: אני יודע, זה משהו של דתיים כזה, נכון?). אנשים מתנהגים מוזר בעיקר בגלל שהם רוצים לדאוג לטובתי ולא לגמרי בטוחים איך לעשות את זה ועד כמה להשקיע בזה.

למעשה, אני צמחונית מהסוג הפחות מטיפני. אני גם מכינה בשר לילדי בלי להרהר פעמיים. יש לי צמחונות קצת מוזרה. תמיד ידעתי שיום אחד, כשאני אהיה ממש מבוגרת, אני אהיה צמחונית. צמחונות נראה לי כמו משהו שמבשילים אליו. לכתחילה. נראה לי שהמסלול הטבעי הוא להתחיל מילדות באכילת בשר, אפשר לעבור שלב של זעם צמחוני קדוש בגיל ההתבגרות – אבל לא חובה (הי יצא לי מקף! המקף מוקדש ליחזקאל, שחובב אותם, ולחתול, המתעקש להנחיל אותם לעם באמצעים טכנולוגיים) ולהיות לא-צמחוני עד שזה עובר לך.

נהייתי צמחונית כי החשק לאכול בשר עבר לי. אני לא מספיק רוצה בשר בשביל לקחת אותו מהחיות. אולי בגללי יגדלו קצת פחות חיות, אולי הקשר הסבוך בין האנושות לבין החיות יחלש. נראה לי שכרגע אין סכנה לניתוק הקשר הזה- אנחנו ועולם החי מסובכים זה בזה בלי גבול.

יש הרבה סיפורי חסידים על היחס לאוכל ומעט מקום לכתוב עליהם. אחד המוטיבים הוא אכילת דג על מנת לגאול נפש של צדיק שהתגלגלה בדג. נסו להישאר בתוך עולם הדימויים ההזוי ואל תפרטו אותו לפרוטות של מציאות- נניח שהייתם צריכים פתאום לגאול נפש של צדיק שהתגלגלה בדג. איך הייתם עושים את זה? כל מי שמתחיל להמציא לי עכשיו איזה וודו או לחשים אז הוא או ספרדי (לא מכירה אותם כל כך טוב) או פסול (במובן הזה שהוא יוצא מהמשחק). אולי, אם לא אוכלים דג, אפשר להתפלל עליהם- על הדג, על הצדיק. זה בהחלט מכלי העבודה של החסידים. הבעיה היא שלהתפלל לא נותן את אותו אפקט חושני, יצרי, שלפני המילים, שנותנת האכילה. אולי לרקוד אותם או לשיר איזה כאב שלהם- של הצדיק והדג, שהסתבכו בענייני צדיקים ודגים ואין לנו מילים לגעת בשולי התסבוכת. אני מודה שגם ריקוד ושיר לעיתים רחוקות מגיעים לאותה איכות חושנית שחיפשתי.

וחזרה לעולם הרציונלי יותר: אני חושבת שמדי פעם צריך לבדוק את עצמך- האם את עדין רוצה בשר? ואם התשובה היא כן לא להתעלם מזה כי נראה לי שברצון לאכול בשר יש משהו אנושי מהותי. אבל אם את לא מספיק רוצה בשר אז פשוט לא לאכול אותו. אורי מתעקש שאני צמחונית על תנאי. הוא מזכיר לי את בעלה של האשה נודרת הנדר מהתורה שמחובתו להתיר את נדריה כשהוא שומע אותם. הוא צודק. אני מאמינה בצמחונות חיה, שהיא בחירה מתחדשת ולא בהחלטה שרירותית שנשענת על אידיאלים. ואולי אני אצמיח אידיאלים יום אחד.

לקריאה נוספת: בעקבות התגובות למטה שמרחיבות על מטיפנות- משהו שכתבתי פעם על מטיפנות ללידה טבעית

לא תודה

להדרת נשים יש, לכאורה, שלוש טריטוריות נפרדות: המקום שבו הדרת נשים פוגעת באופן ודאי בחברה הכללית כמו למשל הדרישה לפרסומות ואף שלטי בחירות ללא נשים ברחבי ירושלים, המקום שבו ההדרה היא עניין פנים חרדי מובהק והשטח שבו התנגשות אינטרסים מביאה לידי הצורך להכריע בין הבקשה להתחשבות בערכי המיעוט לבין ערכי הרוב וצריך לחשב את גודל הפגיעה בכל המעורבים.

אמרתי "לכאורה" כי אני באמת מאמינה בגישה הוליסטית, על פיה למעשים יש השפעה ללא גבולות: גם יחס של איזה סיני שכוח אל לאשתו משפיע על מצב הנשים כולן. גם יחס לנשים במעוזי החילוניות בהם לא ביקרתי ובקודשי החרדיות, שגם שם לא הייתי, משפיע עלי, ויותר מזה- הם מושפעים זה מזה. הכל איכשהו שייך לתחום האמצעי שבו נדרש מאיתנו, באמצעינו הדלים ובתפיסתנו המוגבלת, לעשות שיקולים של פגיעה מול תועלת וערך מול ערך.

בכל זאת, ככל שהמלחמה בהדרה מתקרבת אל הבית שלי אני מרגישה שהיא מזלזלת בערכים המקומיים. לניסיון להציל אותי מעצמי יש ערך כי הוא משפיע על מצבן של נשים בשאר העולם, אך לפעמים אין צורך להציל אותי. זה לא עד כדי כך מפריע לעולם החיצון ומבטא ערכים אחרים שלי שעוד לא בוטאו די צרכם, להרגשתי. לאחרונה ביקרתי אצל סבתא שלי במקום שבו נהוג ללכת בשיער קצוץ וגלוי (חלוצים וחלוצות הם חסרי מין, לא? כולם עובדים קשוחים ומסוקסים). כששכנה נכנסה בדיוק אספתי את השיער שלי וכיסיתי אותו לקראת יציאה מהבית. השכנה הסתכלה עלי בזעזוע עמוק. סבתא שלי, אשה סופר-מנומסת, ראתה את הזעזוע והרגיעה את השכנה- זה לא כל כך נורא, היא עוד מעט תגלה חלק מהשיער, היא לא מכסה את כולו. נראה שזה דיבר אל השכנה אבל עדיין משהו בה נותר מסתייג.

אני יודעת שזה שאני מכסה את השיער פוגע בנשים במקומות אחרים, נשים שכבר שנים מנסות להרים על נס את השמחה והגאווה בגוף האישה כדבר מעולה שיש לחגוג אותו. אני מבקשת להקשיב לערכים אותם כיסוי הראש מבטא ולא רק להלביש עליו כאלה מבחוץ. מדובר בקצה קצהו של משהו טוב חבל לפגוע בטוב בשם מיגור הרע. באותה הזדמנות אני גם רוצה לא להתנצל על זה שאני לא יוצאת מהבית (חוץ מלמקומות ברדיוס סביר, בהליכה, למקומות שיש בהם אוכל או תרבות או במקרי חירום).

קראתי לאחרונה כתבות על עצומה של נשים חרדיות (למרבה הצער הנשים האלה יחצניות, ה' תשמור, ולכן חשודות על האותנטיות. הייתי מעדיפה עצומה שהאותנטיות שלה פחות מוטלת בספק) שכותרתן "אנחנו חיות כמו מלכות- לא מודרות". אני שונאת כתבות שנראות אותו דבר בכל עיתון שבו הן מופיעות כי זו בטח הודעה לעיתונות במסווה של כתבה. בכל מקרה, חיכיתי לקול כזה אז אני מסכימה לקבל אותו גם ככה. בסך הכל הזדהיתי עם העצומה. אני גם מרגישה מלכה ונמאס לי מהמודאגות שמטיפות לי לעמוד על שלי מול בעלי בדברים שבכלל לא בא לי לעמוד בהם. שבעלי יעמוד על שלנו, אני נחה, רצוי בישיבה (לא בכל נושא אבל יש כמה נושאים חשובים בעיני המבקרות שאני לא מספיק מעורבת בהם ולכן הן חשות צורך לערב אותי בכוח).

ההסתייגות היחידה שלי היא מסוף העצומה המרגיע את המבקרים מבחוץ: אל תדאגו, קורים אצלנו שינויים בכל זאת, מבפנים. אני לא אוהבת הצטדקויות כאלה. אני רוצה שאנשים יניחו שאני בוחרת את אורח החיים שלי ולא נקלעתי אליו וגם שאני אדם אינטליגנטי שכמו כל אדם אחר עובר שינויים ותהפוכות. אני לא רוצה להרגיע אף אחד באמירה: אלו הערכים שלי אבל אל תדאג, אני משתנה כל הזמן אז אולי זה יעבור לי. אנשים צריכים לתת לכל אדם להנות מההנחה שהוא בוחר מצד אחד ומשתנה מצד שני, עד לגבול של חשש סביר שהמצב אינו כך ואז לפנות אליו בעדינות ומתוך התבוננות בשאלה האם הוא בוחר ומשתנה או לא.

במקור ראשון (אין לי כח לחפש מקור באינטרנט) הגדילו לעשות ודיווחו שחלק מהבעיה של עוצמות העצומה היא שההתנגדות מצד החילונים מביאה את כלל החרדים להתבצרות בעמדתם ומזיקה למאבקן לשחרור. הנה, הכניסו את המאבק של הנשים בדלת האחורית. התחילו בכך שהן מרוצות מהמצב והתדרדרו עד לאמירה שהן סובלות בחשאי ונאבקות לשחרור מהפינה אליה הדירו אותן. בקיצור- אני בעד התחלת הכתבות ההן אבל נגד הסוף.

עד כאן נגד חלק מהמאבק בהדרת נשים. מקווה שיזדמן לי מתישהו לפרוש את הערכים שלי באופן חיובי יותר ולהסביר את התמיכה שלי בהפרדה של נשים מגברים בכל מיני דברים.

ספיח:

נסו לשנות את המין של גיבורי בדיחות באופן שרירותי מגברים לנשים. בדיחה על גברים היא בדיחה על האנושות, בדיחה על נשים צוחקת על סכלותן של נשים. תראו בדוגמא:

שני שוטרים נוסעים ומתנגשים בעץ. אחד מביע דאגה מתגובת המפקדים. אומר לו השני: אל תדאג הם דווקא ישמחו, מעולם לא הגענו מהר יותר למקום התאונה! (תחשבו על מי הבדיחה צוחקת. אולי תספרו למישהו ותשאלו לדעתו הבלתי משוחדת. על האנושות, אולי על שוטרים)

שתי שוטרות נוסעות ומתנגשות בעץ. אחת מביעה דאגה מתגובת המפקדים. אומרת לה השנייה: אל תדאגי הם דווקא ישמחו, מעולם לא הגענו מהר יותר למקום התאונה! (על מי הבדיחה הזו צוחקת? על נשים, במיוחד אלו שקפצו מעל הפופיק ונהיו שוטרות. לא ככה?)

המסקנה שלי: אי אפשר להתחמק מלראות יחס מפלה לנשים כי הוא מושרש תרבותית. רואים אותו גם במקום שהוא איננו (כמו בדיחה שעברה שינוי שרירותי והיא מתפרשת אחרת רק בגלל שהיא על נשים).