במקום תה

הצמחונות שלי

בחודשים האחרונים הייתי צמחונית (ועדיין). אחת השאלות הכי מצחיקות ששואלים אותי כל הזמן היא למה אני צמחונית. מה אתם מצפים שאענה לכם? נגלה אלי מלאך בחלום וביקש ממש יפה? הלכתי ליד חנות של קצב ולמרות שבכל 5000 הפעמים הקודמות שעברתי שם לא נהייתי צמחונית- הפעם כן? נראה לי שבאופן בסיסי רוב הצמחונים צמחונים בגלל שהם מרחמים על חיות, ומיעוטם בגלל מחשבה אקולוגית.

כשאני אומרת שאני צמחונית כולם מתחילים להתנצל על שהם אוכלים בשר או לעשות מזה בדיחות בסגנון: לא נורא, זה יעבור. זה כמו להיות דתית בחברה מסורתית-חילונית (יש לי מעט ניסיון בזה)- אנשים מתחילים להתנהג מוזר בסביבה שלך (שיחה אמיתית לגמרי, שנראה לי שכבר כתבתי עליה כאן מתישהו: פעם אמרתי למישהו שהוא נכנס לי למרחב האישי אז הוא מיד התנצל ואמר: אני יודע, זה משהו של דתיים כזה, נכון?). אנשים מתנהגים מוזר בעיקר בגלל שהם רוצים לדאוג לטובתי ולא לגמרי בטוחים איך לעשות את זה ועד כמה להשקיע בזה.

למעשה, אני צמחונית מהסוג הפחות מטיפני. אני גם מכינה בשר לילדי בלי להרהר פעמיים. יש לי צמחונות קצת מוזרה. תמיד ידעתי שיום אחד, כשאני אהיה ממש מבוגרת, אני אהיה צמחונית. צמחונות נראה לי כמו משהו שמבשילים אליו. לכתחילה. נראה לי שהמסלול הטבעי הוא להתחיל מילדות באכילת בשר, אפשר לעבור שלב של זעם צמחוני קדוש בגיל ההתבגרות – אבל לא חובה (הי יצא לי מקף! המקף מוקדש ליחזקאל, שחובב אותם, ולחתול, המתעקש להנחיל אותם לעם באמצעים טכנולוגיים) ולהיות לא-צמחוני עד שזה עובר לך.

נהייתי צמחונית כי החשק לאכול בשר עבר לי. אני לא מספיק רוצה בשר בשביל לקחת אותו מהחיות. אולי בגללי יגדלו קצת פחות חיות, אולי הקשר הסבוך בין האנושות לבין החיות יחלש. נראה לי שכרגע אין סכנה לניתוק הקשר הזה- אנחנו ועולם החי מסובכים זה בזה בלי גבול.

יש הרבה סיפורי חסידים על היחס לאוכל ומעט מקום לכתוב עליהם. אחד המוטיבים הוא אכילת דג על מנת לגאול נפש של צדיק שהתגלגלה בדג. נסו להישאר בתוך עולם הדימויים ההזוי ואל תפרטו אותו לפרוטות של מציאות- נניח שהייתם צריכים פתאום לגאול נפש של צדיק שהתגלגלה בדג. איך הייתם עושים את זה? כל מי שמתחיל להמציא לי עכשיו איזה וודו או לחשים אז הוא או ספרדי (לא מכירה אותם כל כך טוב) או פסול (במובן הזה שהוא יוצא מהמשחק). אולי, אם לא אוכלים דג, אפשר להתפלל עליהם- על הדג, על הצדיק. זה בהחלט מכלי העבודה של החסידים. הבעיה היא שלהתפלל לא נותן את אותו אפקט חושני, יצרי, שלפני המילים, שנותנת האכילה. אולי לרקוד אותם או לשיר איזה כאב שלהם- של הצדיק והדג, שהסתבכו בענייני צדיקים ודגים ואין לנו מילים לגעת בשולי התסבוכת. אני מודה שגם ריקוד ושיר לעיתים רחוקות מגיעים לאותה איכות חושנית שחיפשתי.

וחזרה לעולם הרציונלי יותר: אני חושבת שמדי פעם צריך לבדוק את עצמך- האם את עדין רוצה בשר? ואם התשובה היא כן לא להתעלם מזה כי נראה לי שברצון לאכול בשר יש משהו אנושי מהותי. אבל אם את לא מספיק רוצה בשר אז פשוט לא לאכול אותו. אורי מתעקש שאני צמחונית על תנאי. הוא מזכיר לי את בעלה של האשה נודרת הנדר מהתורה שמחובתו להתיר את נדריה כשהוא שומע אותם. הוא צודק. אני מאמינה בצמחונות חיה, שהיא בחירה מתחדשת ולא בהחלטה שרירותית שנשענת על אידיאלים. ואולי אני אצמיח אידיאלים יום אחד.

לקריאה נוספת: בעקבות התגובות למטה שמרחיבות על מטיפנות- משהו שכתבתי פעם על מטיפנות ללידה טבעית

לא תודה

להדרת נשים יש, לכאורה, שלוש טריטוריות נפרדות: המקום שבו הדרת נשים פוגעת באופן ודאי בחברה הכללית כמו למשל הדרישה לפרסומות ואף שלטי בחירות ללא נשים ברחבי ירושלים, המקום שבו ההדרה היא עניין פנים חרדי מובהק והשטח שבו התנגשות אינטרסים מביאה לידי הצורך להכריע בין הבקשה להתחשבות בערכי המיעוט לבין ערכי הרוב וצריך לחשב את גודל הפגיעה בכל המעורבים.

אמרתי "לכאורה" כי אני באמת מאמינה בגישה הוליסטית, על פיה למעשים יש השפעה ללא גבולות: גם יחס של איזה סיני שכוח אל לאשתו משפיע על מצב הנשים כולן. גם יחס לנשים במעוזי החילוניות בהם לא ביקרתי ובקודשי החרדיות, שגם שם לא הייתי, משפיע עלי, ויותר מזה- הם מושפעים זה מזה. הכל איכשהו שייך לתחום האמצעי שבו נדרש מאיתנו, באמצעינו הדלים ובתפיסתנו המוגבלת, לעשות שיקולים של פגיעה מול תועלת וערך מול ערך.

בכל זאת, ככל שהמלחמה בהדרה מתקרבת אל הבית שלי אני מרגישה שהיא מזלזלת בערכים המקומיים. לניסיון להציל אותי מעצמי יש ערך כי הוא משפיע על מצבן של נשים בשאר העולם, אך לפעמים אין צורך להציל אותי. זה לא עד כדי כך מפריע לעולם החיצון ומבטא ערכים אחרים שלי שעוד לא בוטאו די צרכם, להרגשתי. לאחרונה ביקרתי אצל סבתא שלי במקום שבו נהוג ללכת בשיער קצוץ וגלוי (חלוצים וחלוצות הם חסרי מין, לא? כולם עובדים קשוחים ומסוקסים). כששכנה נכנסה בדיוק אספתי את השיער שלי וכיסיתי אותו לקראת יציאה מהבית. השכנה הסתכלה עלי בזעזוע עמוק. סבתא שלי, אשה סופר-מנומסת, ראתה את הזעזוע והרגיעה את השכנה- זה לא כל כך נורא, היא עוד מעט תגלה חלק מהשיער, היא לא מכסה את כולו. נראה שזה דיבר אל השכנה אבל עדיין משהו בה נותר מסתייג.

אני יודעת שזה שאני מכסה את השיער פוגע בנשים במקומות אחרים, נשים שכבר שנים מנסות להרים על נס את השמחה והגאווה בגוף האישה כדבר מעולה שיש לחגוג אותו. אני מבקשת להקשיב לערכים אותם כיסוי הראש מבטא ולא רק להלביש עליו כאלה מבחוץ. מדובר בקצה קצהו של משהו טוב חבל לפגוע בטוב בשם מיגור הרע. באותה הזדמנות אני גם רוצה לא להתנצל על זה שאני לא יוצאת מהבית (חוץ מלמקומות ברדיוס סביר, בהליכה, למקומות שיש בהם אוכל או תרבות או במקרי חירום).

קראתי לאחרונה כתבות על עצומה של נשים חרדיות (למרבה הצער הנשים האלה יחצניות, ה' תשמור, ולכן חשודות על האותנטיות. הייתי מעדיפה עצומה שהאותנטיות שלה פחות מוטלת בספק) שכותרתן "אנחנו חיות כמו מלכות- לא מודרות". אני שונאת כתבות שנראות אותו דבר בכל עיתון שבו הן מופיעות כי זו בטח הודעה לעיתונות במסווה של כתבה. בכל מקרה, חיכיתי לקול כזה אז אני מסכימה לקבל אותו גם ככה. בסך הכל הזדהיתי עם העצומה. אני גם מרגישה מלכה ונמאס לי מהמודאגות שמטיפות לי לעמוד על שלי מול בעלי בדברים שבכלל לא בא לי לעמוד בהם. שבעלי יעמוד על שלנו, אני נחה, רצוי בישיבה (לא בכל נושא אבל יש כמה נושאים חשובים בעיני המבקרות שאני לא מספיק מעורבת בהם ולכן הן חשות צורך לערב אותי בכוח).

ההסתייגות היחידה שלי היא מסוף העצומה המרגיע את המבקרים מבחוץ: אל תדאגו, קורים אצלנו שינויים בכל זאת, מבפנים. אני לא אוהבת הצטדקויות כאלה. אני רוצה שאנשים יניחו שאני בוחרת את אורח החיים שלי ולא נקלעתי אליו וגם שאני אדם אינטליגנטי שכמו כל אדם אחר עובר שינויים ותהפוכות. אני לא רוצה להרגיע אף אחד באמירה: אלו הערכים שלי אבל אל תדאג, אני משתנה כל הזמן אז אולי זה יעבור לי. אנשים צריכים לתת לכל אדם להנות מההנחה שהוא בוחר מצד אחד ומשתנה מצד שני, עד לגבול של חשש סביר שהמצב אינו כך ואז לפנות אליו בעדינות ומתוך התבוננות בשאלה האם הוא בוחר ומשתנה או לא.

במקור ראשון (אין לי כח לחפש מקור באינטרנט) הגדילו לעשות ודיווחו שחלק מהבעיה של עוצמות העצומה היא שההתנגדות מצד החילונים מביאה את כלל החרדים להתבצרות בעמדתם ומזיקה למאבקן לשחרור. הנה, הכניסו את המאבק של הנשים בדלת האחורית. התחילו בכך שהן מרוצות מהמצב והתדרדרו עד לאמירה שהן סובלות בחשאי ונאבקות לשחרור מהפינה אליה הדירו אותן. בקיצור- אני בעד התחלת הכתבות ההן אבל נגד הסוף.

עד כאן נגד חלק מהמאבק בהדרת נשים. מקווה שיזדמן לי מתישהו לפרוש את הערכים שלי באופן חיובי יותר ולהסביר את התמיכה שלי בהפרדה של נשים מגברים בכל מיני דברים.

ספיח:

נסו לשנות את המין של גיבורי בדיחות באופן שרירותי מגברים לנשים. בדיחה על גברים היא בדיחה על האנושות, בדיחה על נשים צוחקת על סכלותן של נשים. תראו בדוגמא:

שני שוטרים נוסעים ומתנגשים בעץ. אחד מביע דאגה מתגובת המפקדים. אומר לו השני: אל תדאג הם דווקא ישמחו, מעולם לא הגענו מהר יותר למקום התאונה! (תחשבו על מי הבדיחה צוחקת. אולי תספרו למישהו ותשאלו לדעתו הבלתי משוחדת. על האנושות, אולי על שוטרים)

שתי שוטרות נוסעות ומתנגשות בעץ. אחת מביעה דאגה מתגובת המפקדים. אומרת לה השנייה: אל תדאגי הם דווקא ישמחו, מעולם לא הגענו מהר יותר למקום התאונה! (על מי הבדיחה הזו צוחקת? על נשים, במיוחד אלו שקפצו מעל הפופיק ונהיו שוטרות. לא ככה?)

המסקנה שלי: אי אפשר להתחמק מלראות יחס מפלה לנשים כי הוא מושרש תרבותית. רואים אותו גם במקום שהוא איננו (כמו בדיחה שעברה שינוי שרירותי והיא מתפרשת אחרת רק בגלל שהיא על נשים).

פתאום הבנתי

ביומיים האחרונים היו שני מקרים שבהם פתאום חשבתי על דברים פשוטים שלא חשבתי עליהם קודם. אין שום קשר בין שתי ההארות החדשות חוץ מהתהליך ובסך הכל, אני מודה, הן די טיפשיות. משום מה יש לי הרגשה שאם לא אכתוב אותן לא אוכל להתקדם מעבר להן ולהבין מה המשמעות שלהן, וזה די טיפשי לכתוב לעצמי כך שהנה, אני מעמידה פנים כאילו יש בזה עניין לציבור ומניחה את הדברים לפתחכם. אתם מצדכם, אם אתם עסוקים במיוחד, מוזמנים להעמיד פנים שקראתם (בלי לגלות לי, כמובן) וכך אצא בהרגשה טובה.

הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא השנה האזרחית החדשה. אם השנה היתה יממה, נכון שעכשיו היה הלילה שלה? כמו שעל פי התאריך העברי היום החדש מתחיל בערב ועל פי הלועזי- בחצות, ככה השנה. ראש השנה שלנו נמצא בזמן בו היה יוצא הערב של השנה, לו השנה היתה יממה, והשנה האזרחית מתחלפת בזמן בשנה שאם השנה היתה יממה היה הלילה שלה.

אני לא יודעת מה המשמעות של זה. תמיד היה נחמד בעיני שהימים שלנו, על פי התאריך העברי, נפרדים יפה בשעות שבני אדם עדיין בהכרה וגם מתחדשים עלינו בשעה שעוד אפשר לקבל את פניהם. לעומתם, הימים הלועזיים מתגנבים באישון לילה בלי שתשימו לב ולמחרת מתנהגים כרגיל, כאילו כלום לא קרה וקודם היה פה יום שני ועכשיו שלישי, למה יש לך בעיה עם זה? אבל אני לא יודעת איך ואם זה קשור לשנים החדשות. אולי אפילו אצטרך לדחוק את זה למגירה של צירופי המקרים המוצלחים (אוקהם ישסף אותי על זה) עד שתוכח משמעות משכנעת.

הדבר השני שחשבתי עליו, שכמו שאמרתי- לא קשור לראשון (טוב נו. גם חילופי היום והלילה וגם הסיפורים הבאים נמצאים במסכת ברכות. אבל מה אין שם?) הוא סיפורי "תורה היא, וללמוד אני צריך". יש כמה סיפורים בסוף מסכת ברכות שמסתיימים בפאנץ' ליין המפתיע: תורה היא, וללמוד אני צריך. בשלב הזה הקוראים המנומסים, מוכי תדהמה, תולשים בחוסר אמון את שערותיהם וקוראים לעבר הגמרא: תענה לו, תענה לו, הוא מדבר שטויות! אבל שום הד לא עונה, שום קול לא יוצא מבית קודשי הקודשים ושום בת קול מן השמיים לא מכריזה: סליחה, טעינו, חסרה שם שורה שבה החבר שלו נותן לו אגרוף לפנים ומחזיר אותו לדרך הישר. על מה הסיפור? כמה חכמים משויצים שם, זה אחר זה, במעשים נלוזים. שניים עקבו אחרי הרב שלהם לשירותים, אחד התחבא מתחת למיטה של הרב שלו בלילה, צותת והעיר הערות, ממתחת למטה, על היחס שלו לאשתו (!). לא רק זה, הם גם משתפים בפרטים (אני אחסוך מכם). כשהחבר שלפניו הם משוויצים במעשה (או הרב עצמו, במקרה השלישי) מעמיד אותם על החוצפה והאיכסה הכללית שבמעשה, מצטדקים החכמים ואומרים: תורה היא, וללמוד אני צריך. או אז משתתקים בני השיח שלהם (או מושתקים על ידי העורך התלמודי, לכו תדעו) ונעלמים אל המשך הגמרא כזבובים על קיר, שם הם יעסקו בדברים שונים לגמרי וישכחו מכל העניין.

למדתי את הסיפורים האלה כמה פעמים ותמיד הם הובאו כמופת: עד כמה יש להרחיק לכת על מנת ללמוד מהרב. מסכת ברכות כולה מייצגת את העניין הזה שכן היא עוברת במהירות שיא מגבהי גבהים (למשל: עמוד לפני סיפורי השירותים האלה אפשר למצוא את ר' עקיבא מוסר את נפשו על אהבת האל ומת מות קדושים על שהעז ללמוד תורה בימי גזירות) לתהומות של הלכות שירותים וטהרת המתים כאומרת: הכל תורה וצריך ללמוד. היא לא כמו מסכתות אחרות שלעיתים קרובות מטביעות את השיאים שלהן בזמזום מונוטוני של הלכות לא מסעירות מדי.

פתאום חשבתי שעדיף להסתכל על זה כמסר למורים ולא כעל מסר לתלמידים. זה לא ציווי להתנדב: שימו לב: עליכם לאפשר לתלמידים לעקוב אחריכם לכל מקום. זו הכרזה של חוסר ברירה: תלמידים קולטים הכל. חשבתי על זה כשפתחתי את המנעול באמצע הלילה ביציאה מהשירותים וחשבתי שכולם ממילא ישנים מזמן. רגע אחר כך הכתה בי ההכרה: הם יודעים הכל. אין למחנכים מקומות פרטיים. הם לא הולכים אחרי לשירותים אבל אם נמצאים ליד מישהו מספיק זמן ומסתכלים עליו טוב אפשר לראות איך הוא שומר על הגוף שלו ואיך הוא מתייחס לאשתו- הכל. גם אם לא באופן מודע- איכשהו נועם לאשתך מבצבץ במקומות אחרים, וכו'. במחשבה שניה- יש כאן גם מסר לתלמידים: בחרו ממי ללמוד, כי אתם עלולים לצעוד בעקבותיו גם למקומות האישיים ביותר. כדאי לבחור מישהו שאתם באמת רוצים ללמוד ממנו. תודו שהסיפורים יפים יותר כמטאפורה. אפשר להפסיק לתלוש שערות.

עד כאן, בעצם. רעיונות שנעצרו כמו שהתחילו, בלי להתפתח לשום מקום. כמו שאמרתי- אולי הכתיבה, וגם השיכחה שאולי תבוא בעקבותיה, יעשו להם טוב ובעוד שנים הם יקפצו לבקר לעוד סיבוב של תובנות פתע.

פוליטיקה וזה.

למרות הסתייגות שלי מויכוחים פוליטיים (אני מעדיפה עליהם בהרבה הסכמות פוליטיות והדחקות פוליטיות) מצאתי עצמי לאחרונה נכנסת לכמה מהם. לא ידעתי שאני נמצאת במיעוט בנושא כל כך חשוב וככה יוצא לי לפגוש הרבה אנשים שחולקים עלי. מדובר בנושא של עונש מוות. תמיד היה לי ברור שעונש מוות הוא דבר פסול ושלעולם לעולם אין לאפשר אותו במדינה מתוקנת. סקר שעשה העיתון האהוב עלי הראה שאיזה 80 אחוז מהאוכלוסיה חולקים עלי (השאלה היתה לגבי עונש מוות למחבלים, שככל הנראה יינתן בבית דין צבאי).

אני מבינה שהורגים אנשים במלחמות ולא הייתי מגבילה מאוד את הוראות הפתיחה באש או מחכה לאישור משפטי לפני כל תזוזה של חייל אבל מרגע שתפסת את האנשים, בודדת אותם וכלאת אותם- אכלת אותה. יש לך אחריות על החיים שלהם. באיזושהי רמה אני מאמינה באחריות קולקטיבית לכל מעשה של היחיד. זה שיש פשעים בעולם זה בגלל שלא הפכנו עדיין את העולם למקום שהפשעים האלה לא יכולים להתקיים בו (כמו שפשעים אחרים שפסו מן העולם מעידים על רמתו המוסרית הטובה של הדור. דוגמא: קורבנות אדם וכדומה).

מאוד התעצבנתי על העיתון מקור ראשון (שהוזכר למעלה) על ההצגה החד צדדית של המחלוקת הזאת. בעיתון מקור ראשון פעם בחודש יש מוספון מעניין וחשוב, זכר לכתב העת "נקודה" זכרונו לברכה שלמרבה הצער הפך לימני עד כדי גיחוך ונעלם. במוספון הזה פותחים בכל פעם נושא אחר לדיון כשחודש לפני קוראים לאנשים לכתוב את עמדתם. בשבוע שעבר היה אמור להופיע דיון לגבי עונש מוות אבל במקום להביא את כל הצדדים הסתבר שהדיון האמיתי היה באילו מקרים להשתמש בעונש המוות כשהדעות נעו בין תהרגו את כולם לבין כמעט אף פעם אל תהרגו אף אחד (הוא המשיל את זה לעונש של העפה בבית ספר- צריך שיהיה ולהשתמש בו במשורה).

הם בעצמם עשו סקר שמראה שאחד מכל חמישה מתנגד לעונש מוות, לא יכלו למצוא מישהו כזה? שבעה כותבים כתבו במוספון, כולם בעד, וכדי לחזק את ידיהם בויכוח החשוב הוסיפו בעלי טורי הדעה האחרים בכל שאר העיתון וכתבו גם הם בעד עונש מוות. בסקר המדובר ניסו לסקור לפי חתכים: התברר שהקבוצות שיותר מתנגדות לעונש מוות הן נשים וחילוניים. לא יכלו למצוא איזו אישה חילונית שיודעת לכתוב ולשאול אותה מה דעתה? 50 אחוזים מהן בטח מתנגדות לעונש מוות. 

הקול היחיד שאיכשהו ייצג את העמדה שלי היה כשכמה מהכותבים ניסו לתאר את העמדה הזו על מנת להתנגח בה. הכי קל להילחם נגד בובה שאתה בעצמך יצרת. הם הציגו את העמדה הזו בצורה כל כך צולעת שזה רק עוד יותר עצבן אותי. החלק הכי מעצבן היה כשמישהו (שבדרך כלל כותב סבבה, ולא רק על דעות שמתאימות לדעותי) כתב שאחד הטיעונים שלי הוא הטיעון המוסרי (ככה, בלי לפרט) והתגובה שלו לטיעון הזה היתה משהו כמו: נו באמת (גם בלי לפרט).

ועוד עניין אחד אחרון- לא אהבתי את ההתייחסות לתורה ולהלכה. כמעט כל הכותבים ציטטו אמרי שפר מתוך התורה ומדברי חכמים כראיה או משענת לדבריהם. אני רואה איך כשנוח לנו ומתאים, אנחנו מטאטאים מצוות מתחת לשטיח כאילו מעולם לא נכתבו או רק משל היו (ואני לגמרי בעד. דוגמאות: בן סורר ומורה, שמיטה, אשת יפת תואר). פתאום נחתה עליהם רוח ההבנה המילולית הטהורה ופסוק כמו נפש תחת נפש הופך למצווה ראשית, כלשונו, ודברי חכמים שאמרו על בית דין שהורגת אדם אחת לשבעים שנה שהיא בית דין קטלנית הפכו למצווה קדושה להרוג אדם פעם בשבעים ואחת שנה. קודם נראה אותם מפסיקים ללוות בריבית או שומטים חובות בשמיטה אחר כך שיפתחו את הדיון במצווה הזנוחה להרוג אנשים.

חסך

פתאום נזכרתי בחסך מסדר גודל בינוני ומטה שאני יכולה להאשים בו את אמא שלי (אמא כשם גנרי להורה, כמובן), אבל קודם כל רקע מועיל על מדד החסכים. אל מדד החסכים התוודעתי לראשונה השנה בסדנה על פרקטיקה פסיכולוגית בחינוך. נושא השיעור היה סליחה, וליתר דיוק- הקושי לסלוח. נתבקשנו לבחור מקרה בו התקשינו לסלוח למישהו ולעבוד על סליחה ממרחקים ארוכים. לפני שצללנו אל הפרקטיקה בהיסוס המורה לחץ על דוושת ההסתייגות בפראות והבהיר: מדובר בתרגול סליחה למתחילים. אל תבחרו שום פגיעה מדרגה 10 בתור אימון ראשון. קחו איזה 5 או 3 או משהו כזה. אז מדד החסכים הוא סוג של מדד פגיעות כשהצד הפוגע הוא תמיד ההורים.

ולעניין עצמו: מעולם לא למדתי לקנות ולכן אני לעולם לא עושה את זה (בכל אופן, לא כמו שצריך. לפעמים כלים כל הקיצים ואז אני מאלתרת משהו). תמיד ניסיתי למצוא משהו שאמא שלי לא למדה אותי בסביבה הקרובה של הבית. איזו עבודת בית נבחרת שהיא מעולם לא הכניסה אותי ברזיה אבל אפילו לכבס למדתי בסוף. תמיד חשבתי שאמהות אף פעם לא מלמדות לבשל: מי שלא יודעת לבשל אין לה מה להעביר הלאה ומי שיודעת לבשל עושה את זה לבד הכי טוב, אבל גם את זה למדתי איכשהו כשאת הבסיס היה לי ואת השאר קניתי בשיחות השלמה בהולות מדי ערב שבת במשך כל השנים הראשונות של הנישואין שלי. קניות זה דבר כל כך מנותק מכל שאר עבודות הבית (או כך לימדו אותי לחשוב…). המזווה של הורי היה כמו מעיין נובע שמעולם לא חקרנו מאין הוא מתמלא.

אז היום, בעקבות הזנחה מסדר גודל בינוני, הגעתי למצב בו אני לא קונה. שנים ייחסתי את זה לכך שאני מסתפקת במועט או אפילו קצת אנטי צרכנית. לא אכפת לי שיש לי בגדים יד שניה מכל מיני מקורות מפוקפקים (וגם לא מפוקפקים. תודה כרמית!), או שכמעט כלום ממה שאני לובשת הוא לא תוצאה של קנייה שלי. אני קצת מרחמת על אורי ומעריצה אותו כאחד על שהוא הולך לקניות שבועיות עם הבנים עליו, אבל אולי אני לא מבינה איך הוא עושה את זה בגלל שלא למדתי את העסק הזה ברצינות. אולי הרתיעה שלי מקניות נובעת מבורות ולא מבחירה.

מאפיין מרכזי בלא לדעת לקנות זה לא לדעת איפה לקנות. אין שום חנות בגדים שאני יודעת שטוב לי לקנות דווקא בה. אני לא יודעת איפה יש חנויות בסגנון שלי (אני מזכירה בגדים כל הזמן כי זה משהו שעדיף לקנות לעצמך). עכשיו אני עומדת אובדת עצות מול המשימה לקנות לילדים שלי מצעים פשוטים למיטה כשכל מה שאני מוצאת בחנויות זה מצעים מרובי דוגמאות או יקרים להחריד. כלי בית? אין לי שמץ של מושג. אני יודעת שיש הכל בקניון אבל בטוחה שיש איפשהו יותר זול.

למעשה, כשחושבים על זה, גם לאמא שלי היתה ילדות נטולת קניות בגלל שהיא גדלה בקיבוץ. אבל חייבים להודות שהשיטה המוצלחת והבלתי ניתנת לשחזור ביותר ללמוד לקנות טוב היא לעזוב קיבוץ עם שני ילדים קטנים ולנסות לשרוד.

בכל מקרה, לא יצא לי חסך כזה גדול. אולי אנסה להשלים גם אותו טלפונית.

וההורים שלי היו אומרים, כמו בכל מקרה של האשמות נגדם מצד ילדיהם: תצרפו גם את זה לתביעה. (למרות שהם מוזמנים להגיד מה הם היו אומרים כאן בתגובות למטה).

ביקור בגן

הסייעת בגן ביקשה שאחליף אותה לשעה. הגננת נראתה מופתעת מכך שהסכמתי אבל לאור המשכורת הזעומה שאנשי חינוך מקבלים אני אסכים לכל עזרה שתידרש ממני ושבכוחי לתת. זו שעה שבה הסייעת בדרך כלל שוטפת את הגן- הגננת אמרה לי, בוחנת את נחישותי. הסברתי לה שכבר עבדתי בגנים בעבר ושזה בסדר.

בסוף היה ממש נחמד כי הסייעת אותה החלפתי שטפה את הגן לפני שהגעתי וכל שנדרש ממני היה נוכחות של אדם מבוגר, פעילות שאני מצטיינת בה במיוחד מאחר שכל מה שצריך בשביל להיות ממש טובים בה הוא להיות אדם מבוגר ואני בגיל המתאים. ישבתי במעגל עם הילדים, משתדלת בכל כוחי להיות מבוגרת, ושרתי שירים טיפשיים וכיפיים.

כמעט מפתיע שיש פעילות כיפית בגן כי כששומעים על הפעילות החינוכית בגן או מדברים עם הגננת הכל נשמע כבד ראש כזה. שומעים על השיקולים שעמדו מאחרי החלטות חינוכיות ועל פינות שנועדו לתרגל כל מיני כישורים של מוטוריקה גסה או עדינה ושאר כישורים חשובים בלועזית מקצועית. אבל צהריים בגן זה ממש כיף.

חלק מהילדים מנמנמים על השטיח. האחרים שרים בשקט, מציגים הצגות ומתגלגלים מצחוק. שמענו שירים טיפשיים במיוחד שלא הכינו לקראת שום חג (אבל סיפקו לילדים מידע חשוב על האיש שהלך לישון עם קיפוד על הזקן, השני שיש לו תנין בשרוול וכל חבריהם המוזרים) וגם קצת שירים תמימים שדיברו על כך שהעולם מלא ביופי וששיר קטן הוא נס גדול. השירים התמימים היו הזדמנות מצויינת לבנות ולעדינים להניף את הידיים בתנועות רכות שממחישות בדיוק עד כמה שיר קטן הוא נס גדול או העולם מלא ביופי (התנועות לשני המסרים זהות. חפשו אותם אצל הבלרינה בהתהוות הקרובה לביתכם).

נחמד לראות את הילדים בהקשר חברתי. תמיד אני פוגשת אותם בחברה שבורה כשלכל ילד מוצמד הורה אחראי. נחמד לראות מי מהילדים יודע הכל, מי ערני מתקשר ומשתתף ומי נמצא בכלל בחלומות במקום אחר, מי מודע לכך שיש ילדים אחרים מסביבו והאם זה גורם לו לזרום איתם או להתנגש בהם.

למרות שהיה לי כיף בגן נראה לי שלא אעשה את זה שוב כי זה קצת משבש לילד שלי את הסדר הראוי של הדברים ואני אחראית על כך שהיום שלו יהיה מסודר (אורי אחראי על ההפתעות והשטויות).

ביקור בגן מביא אותי לתהות מה משתבש במעבר מהגן לבית הספר. למה בית הספר הוא לא כיפי. האם השינוי העיקרי הוא שהילדים גדלים ומתחילים להתנגש זה בזה ובמסגרת ביתר עוצמה או שהמסגרת של בית הספר, ששונה כל כך מהגן, מזמנת התנגשויות.

תיקון לערב יום כיפור

בימים הנוראים אני חושבת על תיקון וככל שאני חושבת יותר על תיקון כך עולה בי תרעומת. השימוש במילה תיקון מוביל להלקאה עצמית והאשמה עצמית לא בריאות. אולי אני לא רוצה לשנות בעצמי שום דבר? אולי השנה העולם יתאים את עצמו אלי? אולי השנה אני אוהבת את עצמי כמו שאני? במשך השנים למדתי לאהוב את הפחדים שלי והתכונות שנחשבות לפעמים, בטעות, מגרעות ולראות בהם את הצד החינני. הבלאגן הוא יצירתי, חוסר האונים מול ביורוקרטיה מעיד עלי שאני בן אדם שלא ניתן לרדוקציה לשורת נתונים שאפשר למלא בטופס או לערימת מסמכים ותעודות.

האם התיקון הוא בהכרח שינוי? איך זה מסתדר עם האמונה שלי שהאל ברא אותנו יפים וטובים כמו שאנחנו? מעולם לא היה לי תלמיד שרציתי לשנות.

אני זוכרת את המונח "תיקוני כלה" משבועות. משמעותו- קישוטי הכלה. על ידי הלימוד של שבועות עם ישראל מתקשט ומכין את עצמו ואת העולם לקבלת התורה. אני אוהבת לחשוב על התיקון כקישוט. הדרך לתקן את עצמנו היא לא בתיקון של מידות "רעות" אלא בצחצוח שלהן עד שיבריקו. אם יש לי בלאגן- הוא הולך להיות בלאגן דגול, בלאגן מופלא, בלאגן שלא נראה כמותו. הוא יזרח כמגדלור מעל הבית שלי, יהיה אור לגויים. ילדים של שכנים יתחילו לאכול מהרצפה ולשחק בגרוטאות, בחורות ירשו לתווי הפנים שלהן לגלוש ממסגרותיהם ויפסיקו לכלוא אותם בליפסטיק-מייקאפ-מסקרה בצבע אחיד ובהנחה של 50 אחוז לחגים.

נראה לי שאין מידות רעות, יש רק מידות שרע להן. מידות שאנחנו לא יודעים איך להשתמש בהן. מסלפים את כוונותיהן ומסתפקים בתחליפים זולים לדרך אליה הן מכוונות אותנו. התאבון הוא מצוין אבל במקום לספק לגוף מה שהוא צריך כשהוא מתמלא תאבון אנחנו נותנים לו תחליפים זולים. הבלאגן הוא נפלא אבל במקום לנצל את היותנו בלאגניסטים ליצירה וחופש אנחנו מנצלים את הבלאגן לשכחה ובריחה מגבולות. השינוי הנדרש הוא באופן בו אנחנו משתמשים במידות הטובות שקיבלנו, לא במידות עצמן.

בימים כאלה של החלטות לשנה החדשה אני קוראת לתיקון בדרך שאינה זורקת כלום החוצה בכח אלא רק "והתבוננת על מקומו ואיננו". להעצים כל כך את הטוב שבכוחנו לעשות עד שלשאר כבר לא ישאר מקום.