על השלכות הרפורמה בבגרות

אתמול פורסם שמשרד החינוך שוב משנה את שיטת ההיבחנות במקצועות החובה שכה מרבים להתעלל בהם מהמשרד בשנים האחרונות: ספרות, היסטוריה, אזרחות ותנ"ך. בשנים האחרונות אחוזים מכל בחינה הפכו לבחינה פנימית, בית ספרית. לאחר מכן הוחלט שכל בית ספר יבחר רק בחינה אחת מבין המקצועות הללו להיבחנות חיצונית ויבחן את תלמידיו בבחינות פנימיות בשאר הנושאים. אתמול משרד החינוך הכריז על החזרת הריכוזיות בבחינות: בסופו של המהלך המתוכנן התלמידים ייבחנו שוב בכל הבחינות באופן חיצוני, אבל רק על כשליש מהחומר, שליש נוסף יהיה בסיס לשתי עבודות שיוגשו באופן דיגיטלי לבחינה חיצונית והשליש האחרון יישאר כבחינה בית ספרית. בנוסף, אפשר להחליף בין שני החלקים הראשונים- להיבחן על השליש הראשון ולעשות עבודות על השני או להיפך, כך שלא כל בתי הספר יבחנו בבחינה חיצונית על אותו חומר.

פרגמנטציה וניהול עצמי

בחינות החובה לבגרות עוברות בזמן האחרון פרגמנטציה: המון בחינות ומטלות במקום מבחן אחד מסכם. כתוצאה מכך, ניהול עצמי הופך להיות אחד הכישורים החשובים ביותר שאפשר ללמד תלמידים ואחד הכישורים החשובים שתוכלו ללמד את הילדים שלכם, בהקשר של תלמידאות.

במערכת הבגרויות היום, במקום לקבוע תאריך בחינה ביומן, לבנות מתח לקראתו, להיבחן ולעבור – או שני מבחנים כי יש גם מתכונת- תלמידים מתנהלים מול המון תאריכי הגשה ומבחנים שונים. פה מבחן פנימי, שם עבודה, אחר כך מבחן חיצוני וכו'. כמו שאמרתי בסקירת הרפורמות קודם: זה הולך ומחמיר. הקורונה הזניקה את דרישות הניהול העצמי של התלמידים לרמה מטורפת. מאז, יש תחושה שדרישות המערכת מבחינת ניהול עצמי רק עולות: בנוסף לניהול לו"ז בחינות ומטלות "בגרות" צפוף, המערכת דורשת שימוש בתוכנות רבות ומגוונות (כולל תוכנות ליצירה דיגיטלית ותקשורת דיגטלית), ניהול סיסמאות, שילוב של שיעורים פרונטליים עם למידה מרחוק ומבנה מורכב ולא אחיד שמקשה על מציאת חומרי לימוד באינטרנט באופן עצמאי (כי לא כולם נבחנים על אותו דבר). מצד אחד חשוב ללמד ניהול עצמי, והעלאת הדרישות בתחום מכינה את התלמידים להשתלבות בעולם המבוגרים. מצד שני ייתכן שזו זריקה למים בלי ללמד קודם לשחות.

לימוד מיומנויות של ניהול עצמי כחלק מהמערכת

האתגר של דרישה הולכת וגוברת לניהול עצמי הוא אתגר קשה במיוחד כי כרגע, ללימודי ניהול עצמי אין שעות במערכת, אין בחינה מסודרת, אין מקצוע, סילבוס או דרישות מקצוע. ואם אין שעות ואין מטרות מוגדרות אין לימוד, אלא אם כן מורים מגדילים ראש. תלמידים ידעו תנך-אנגלית-היסטוריה וכו', כי אלו מקצועות במערכת, אבל עד שלא נשים את האצבע על ניהול עצמי כנושא שיש ללמוד, ונפנה אליו את תשומת הלב שלנו ושלהם, הם לא ידעו אותו. כרגע ניהול עצמי הוא רק דרישת לוואי של כל השאר ולכן בסבירות גבוהה הוא ייפול בין הכיסאות.

השפעת הרפורמה על התחום הרגשי

נקודה אחרונה היא ההשפעה של המהלך ברמה הרגשית. למורים יש אינטרס לשמור את התלמידים ערניים וליצור אצלם מחויבות מתמשכת ללמידה. כשיש מבחן בגרות אחד בסיום התלמידים עלולים לזלזל בתהליך הלמידה ולהשלים הכול ברגע האחרון לפני הבגרות, מה שיוצר למידה לא אפקטיבית (כי אין זמן להפנים ואין למידה ספירלית וכו') וגם מקשה על משמעת וכבוד למורים. עם זאת, למידה רציפה בעצימות גבוהה יוצרת עומס נפשי ודורשת מהתלמידים חוסן נפשי. רצף של מבחנים ומועדי הגשה יוצר רכבת הרים רגשית: התלמידים כל הזמן במבחן. כל יומיים יש "שיא" של מבחן אחר או הגשה אחרת, והכל מאוד חשוב ומאוד לבגרות. זה מלחיץ. זה שומר את התלמידים על הקצה. זה יוצר מחויבות מתמשכת אצל התלמידים אבל שובר את מי שלא מצליח להרגיע את עצמו ולהבין איך להתנהל במציאות מורכבת.

שיעורי בית

אז אם אתם הורים או מורים, המתנה הכי גדולה שאתם יכולים לתת לילד עכשיו בהיבט הזה, לדעתי, היא לתת לו יד בתוך הבלאגן ו"ללמד אותו לשחות": לפתוח איתו יומן, לסמן תאריכים, להדפיס על דף, לתלות על לוח, לערוך רשימת משימות, ללמד איך לשים בפלאפון תזכורות לקראת מבחן וכו'. כמובן שלימוד הכישורים הללו רלוונטי בכל גיל. ילדים קטנים יותר אפשר ללמד כישורי ניהול עצמי אחרים, פחות דיגיטליים או מורכבים מבחינת תפיסת זמן, אבל העקרונות דומים. זה מזכיר את ההתנהלות ההורית בקורונה, ולא סתם. במקביל, צריך להרגיע וללמד לחיות ברגע, במקביל למבט המארגן מגבוה, כדי לשמור על שלווה נפשית במציאות תובענית.

הזמנות ממשרד החינוך

מעבר להקניית כישורי ניהול עצמי וחוסן רגשי באופן ממוסד ומכוון או בבית אני חושבת שכדאי שמשרד החינוך יחליט להגביל בהמשך את כמות המבחנים והעבודות הבדידים כדי לא ליצור עומס על התלמידים, בלאגן והתנגשויות. את אפשרויות הבחירה בין נושאי בחירה מצומצמים בכל מקצוע ואת אפשרות הבחירה באמצעי ההבעה אפשר להשאיר.

אולי גם יצמחו מערכות ששמות את התלמיד במרכז, בדומה למערכת גפ"ן ששמה את המנהל במרכז. מערכות שיוצרות דשבורד מסודר, מחייב ומקיף של כל החובות ומונעות התנגשות וגם מסדירות את דרכי התקשורת בין מורים לתלמידים. שלא ייווצר מצב שמורה אחד מתקשר עם התלמידים בווטסאפ, מורה אחד דרך המשוב או המודל ומורה אחר במייל, וככה התלמידים צריכים לבדוק הודעות במלא אפליקציות שונות, למשל. הגבלה של המורים והמשרד מהבחינה הזו ויצירת סטנדרט אחיד ומסונכרן אולי תהיה מסורבלת למורים אבל תעזור לתלמידים להתפקס. לעטוף את התלמיד עוד קצת בצמר גפן לפני שזורקים אותו לאתגר הניהול העצמי בעוצמה המירבית.

משא ומתן לילדים

צריך ללמד ילדים לעשות משא ומתן. לנו, כמבוגרים, יש נטייה לחשוב שהילדים ילמדו את זה באופן טבעי, כי אנחנו לא זוכרים שלמדנו את זה בעצמנו. מובן לכולם שלילד שנולד יש הרבה מה ללמוד ולהתפתח: הוא לומד לזחול וללכת ולדבר. כדאי לעצור רגע ולחשוב: מתי הילדים מפסיקים לפתח מיומנויות נוספות? התשובה היא שהמיומנויות שהם לומדים הופכות פחות ופחות "ברורות". ילדים בגילאים מאוחרים יותר לומדים לפתח תפיסה מרחבית, לפתח מיומנויות חברתיות ומודעות לזמן- כל התקדמות כזו היא כמו להצמיח איבר חדש או כמו ללמוד ללכת. כאשר אנו מודעים לכך שהמיומנויות האלו מתפתחות אנחנו יכולים, בתור הורים ומחנכים, לעזור להם, לא רק בשלבים הראשונים של הזחילה וההליכה אלא גם הלאה, אל תוך החיים.

כשמלמדים יכולות של משא ומתן לילדים צריך ללמד אותם בעצם שני דברים: גם מה להגיד, וגם ללמד אותם להיות מודעים לרגשות שעולים בהם תוך כדי המשא ומתן ולנהל אותם. עקרון מנחה נוסף הוא שבזמן ניהול המשא ומתן הם צריכים להיות מודעים הן לזהות שלהם והן לזהות של האחר. סיטואציות של קונפליקט עלולות לעורר בילדים חשש שהזהות שלהם תימחק אם יוותרו והמאבק על הדעה שלך הופך למאבק על הזהות שלך. במקביל, צריך ללמד את הילדים להיות מודעים לזהות של האחר- גם הצד השני בעימות חושש שלא מבינים אותו ולא מתחשבים בו, ולכן בניהול משא ומתן צריך להראות לצד השני ששמת לב לכך שהוא קיים. זה עניין מורכב, אבל תרגול מביא ליכולת להכיל את הקיום של שני אנשים נפרדים עם רצונות שונים ולהגיע לפתרון שיספק את כולם. בהמשך הפוסט אסביר איך עושים את זה.

הסיטואציה הכי נוחה ללימוד משא ומתן לילדים בגיל הרך היא כשילד משחק במשחק והילד השני רוצה לשחק באותו המשחק, לכן בחרתי בה כדוגמה. במהלך הפוסט אסביר איך לעזור לילדים ללמוד על משא ומתן דרך המקרה הזה אבל העקרונות שאדגים ניתנים ליישום גם במצבים אחרים של קונפליקט.

כאמור, אחת הסיטואציות המשבריות הכי נפוצות אצל ילדים ביחסים שלהם עם ילדים אחרים היא כשילד רוצה צעצוע שילד אחר משחק בו. במצב כזה, הם בדרך כלל יבואו אלי כדי שאכריע או שארצה להתערב כדי ללמד ולמנוע פגיעה והסלמה. כשאני מתערבת, אני משתדלת להיות מתווכת ולא שופטת. אני מכוונת אותם לדבר אחד עם השני באמצעות תסריט מוכן שיש לי למצבים כאלה, האופן שבו הייתי רוצה שתתנהל השיחה. אכתוב כאן את כל התסריט ואחר כך אסביר למה הוא בנוי בצורה בה הוא בנוי.

– אפשר בבקשה לשחק בצעצוע הזה?
– לא.
– למה לא?
– כי אני משחקת בו עכשיו.
– את תסיימי בקרוב?
– [הילדה בוחרת:] כן\לא
– בעוד כמה זמן תסיימי לשחק בו?
– [הילדה בוחרת מספר:] בעוד 1\2\5\10
– תודה! תגידי לי כשתסיימי כי אני מאוד רוצה לשחק בצעצוע הזה [וכאן הילד יוסיף משפט אישי:] תכננתי לשחק בו כל הצהריים\בדיוק רציתי לשחק בו ואת תפסת\אני רוצה לכנות מגדל הכי גבוה וכדו'.
– אחרי זמן סביר אם העניין לא נפתר אעשה פולואפ ואשאל אם כבר עבר 1\2\5\10 או כמות הזמן שהילד אמר. אם עוד לא, אשאל כמה עוד נשאר.
התסריט הזה מביא לפשרה מקובלת על שני הצדדים באחוז מאוד גבוה של המקרים.

למה יש לי תסריט? אני לא מכריחה את הילדים להגיד מה שאני רוצה במילים האלה, אבל אני מנסה להוביל את השיחה לשם.

למה זה בנוי ככה? הנה אני מסבירה כל משפט בנפרד, ואת העקרונות החינוכיים שמאחוריו:

"אפשר בבקשה לשחק…" – בשלב הזה, של הבקשה הראשונית, הילד המבקש יודע שהילד השני יסרב לבקשה. זה משפט שנאמר בשביל הפרוטוקול ובשביל שבפעם הבאה הילדים יזכרו שזה הנוהל ויוכלו לנהל את השיחה הזו לפני המשבר. לשאול שאלה כזו כשיודעים שהילד השני יגיד לא מצביע על כבוד: כבוד לאוטונומיה שלו, לבחירה שלו. "אפשר בבקשה" שונה מאוד מה"תן לי" המקובל במקרים כאלה, והרבה פחות מרתיע. השאלה הזו גם מאפשרת לילד השני להיות מאוד נדיב. כבר קרו מקרים בהם עזרתי לילד לבקש ככה, עם "אפשר בבקשה", ומיד אחרי הבקשה הילד השני החליט להיות נדיב, להפתיע ולהגיד כן. אולי כל מה שהוא היה צריך זה אישור לזה שהצעצוע היה אצלו, שהצעצוע היה אצלו בצדק. אולי הוא מבין שהשיחה עלתה על דרך המשא ומתן והוא לא יכול יותר "לשחק בריב".

"לא" – הסירוב הוא אחד הרגעים החשובים של השיחה. אני מעודדת את הילד שמשחק בצעצוע להגיד לא, ואחר כך להסביר: "כי אני משחק\ת בו עכשיו". קל לשדל ילדים לוותר, אבל זה לא מכבד את הבחירה שלהם, ולא תמיד צודק. במקרה הזה, כמעט תמיד מדובר במקרה של ילד ששיחק ראשון במשחק כלשהו והילד השני רוצה לקחת ממנו את המשחק, בניגוד לכללי ההגינות על פיהם הראשון שתופס את המשחק רשאי לשחק בו. כמבוגרים יש לנו המון הזדמנויות להביא ילדים לקבל את הדעה שלנו, לוותר. זה בגלל שאנחנו חכמים יותר, חזקים יותר, מכירים יותר את המנגנונים שיביאו להסכמה, ועוד. במיוחד לאור היכולת המצוינת הזו שלנו כמבוגרים חשוב לחזק אצל הילדים את היכולת להגיד "לא" בזמנים בהם זה מתאים וצודק. גם אם זה מכניס אותם לעימות. אמירת "לא" מחזקת את תחושת העצמי ועוזרת בתהליך של גיבוש זהות נבדלת מההורים ומהסביבה. טוב שאמירת "לא" תהיה לא רק מתוך התנגדות לכל מה שבסביבה אלא באישור ועידוד ההורים. העידוד שלי להגיד לא מחזק את הביטחון העצמי של הילד ויביא אותו לסמוך על שיקול דעתו ותחושת הבטן שלו בהמשך.

"למה לא?" – כששואלים את השאלה הזו אנחנו יודעים שאנחנו הולכים לקראת עוד הפסד ידוע מראש. הילד שברשותו הצעצוע יסביר לנו למה לא, אבל השאלה עצמה כנראה לא תוביל אותו לתובנה שבעצם אין סיבה להשאיר את הצעצוע אצלו. הוא לא יוותר. השלב הזה חשוב כי נעשית כאן הפנמה של"לא" יש סיבה. ההפנמה נעשית במקביל אצל שני הילדים: לילד שלוקחים ממנו את הצעצוע לפעמים חשוב להישמע יותר מאשר לשחק בצעצוע. כששואלים אותו למה זו הזדמנות עבורו לומר בקול שזכותו לשחק בצעצוע. הילד המבקש צריך ללמוד שיש ילד אחר מולו, וזו ההזדמנות שלו ללכת לקראת הילד השני כי תוקפנות מולידה תגובת נגד תוקפנית והקשבה- "למה" – מולידה חיבה.

"את תסיימי בקרוב?" – כאן הילד שמבקש את הצעצוע מתחיל לזכות בנקודות. עדיין מדובר כאן בשאלה שמכבדת את האוטונומיה של הילד עם הצעצוע, אבל יש כאן תזכורת לכך שלפעמים ילדים מסיימים לשחק בצעצוע. שזה לא לנצח. בזמן עימות יש נטייה, גם אצל מבוגרים, לחשוב שהרגע הזה הוא כל מה שיש לי. הכנסת הרגע להקשר מרגיעה. גם לילד שמבקש יהיה מקום משלו אחרי שישאל אם השני מסיים בקרוב, הוא יכול כבר לדמיין את העברת הצעצוע, מתי שהיא לא תהיה. כשמדמיינים משהו ושמים אותו על השולחן, גם אם התשובה "לא", זה עוזר להפוך אותו לריאלי. גם הילד עם הצעצוע מקבל רמז לכך שבקרוב הוא יצטרך לסיים את המשחק, והמחשבה על כך משאירה את זה כאופציה לפעולה בהמשך.

"בעוד כמה זמן…", "בעוד 1\2\3\5\10" – לילדים אין תחושת זמן מדויקת או דרך למדוד זמן. גם אם יהיה להם שעון מחוגים מול העיניים ותגידי להם "כשהמחוג יגיע למעלה", הם לא יאמינו ברציפות התנועה של המחוג. גם אם תגידי להם "כשהשעון יצלצל" הם לא יבינו למה אמרת שהוא יצלצל והוא לא צלצל עדיין, גם אם זה אחרי שנייה. אני מעודדת ילדים להשתמש ביחידות זמן מומצאות. המספר שהילד יגיד משקף עד כמה גדולה ההתנגדות שלו. יכול להיות שאם יש הרבה כעס ומטען רגשי הילד יגיד "מיליון" או "אף פעם". במקרה של מיליון צריך לזרום עם זה, גם במקרה של "המון" או "הרבה מאוד" או כל מספר שנועד ליאש. אם הילד אומר "אף פעם" להסביר למה זה לא הגיוני, לחזור על הכללים שזה משחק של כולם ושיש עוד דברים בלו"ז אז חייבים לעצור את המשחק מתישהו.
מספר מומצא נותן תחושה של שליטה מצד אחד וסופיות מצד שני. זה מאפשר לילד שנוקב במספר להרגיש חלק מהעולם של המבוגרים, שמשתמשים במספרים. אין צורך לאכוף את האורך של הזמן שהילד ציין. אם זה מתאים לילד אפשר לספור איתו עד המספר שהוא ציין ואז להכריז על העברת הצעצוע, אבל הילד לא חייב לקבל את הפירוש שלך ש"5" זה בהכרח לספור עד 5. אם כן- הרווחת. אם לא- עוברים לשלב הבא, לשאול את הילד אחרי זמן קצר אם כבר עבר "5". אם עבר זמן מוגזם בעינייך למשחק בצעצוע אפשר לטעון שנראה לך שכבר עבר 5, וגם להתווכח על זה. אם הילד אומר בתוקף שלא עבר 5 אפשר לשאול אותו מתי כן וכו'.

"תודה! תגידי לי כשתסיימי… אני מאוד רוצה…" – זו בקשת רחמים. הדימוי הרווח של משא ומתן הוא של משחק סכום 0. ברור לנו על מה מתווכחים (במקרה הזה – משחק), ושאחד יזכה בזה והשני לא. הפסד של אחד הוא ניצחון של האחר. האמת היא שבמסגרת יחסים, משא ומתן במקרים רבים הוא הרבה יותר מורכב. אם נצא מההנחה שהוויכוח הוא על רק על צעצוע- בהכרח מישהו יפסיד. המטרה בדיאלוג הזה הוא לפרוש את מפת האינטרסים על השולחן. להציג את כל האפשרויות בלי להכריע עבור הילדים, לצייר מפת דרכים כדי שהילדים יוכלו לראות את כל הגורמים המעורבים ולקבל החלטה. ייתכן שהוויכוח הוא על אגו, הכרה, רצון לאינטראקציה ("לשחק בלריב"), ביטחון, אהבה, כבוד. דיאלוג כזה יזכיר לילדים את האחריות שלהם, החיבה ההדדית, יזכיר להם שהם מכובדים ויכולים להיות מכבדים ונדיבים. כל אלה יהיו אפשרויות שמונחות על השולחן. הם לא יקבלו אישור עצמי רק מלנצח בריב ולקבל את המשחק אלא גם מהמון אפשרויות אחרות כמו פשרה, חמלה ועוד. הסיפור האישי של הילד המבקש יעזור לילד הנותן לספר סיפור יפה יותר על עצמו: הוא לא מוותר על צעצוע ומפסיד בויכוח על חזקה אלא נותן לאחיו על מנת שיבנה את המגדל הכי גבוה, או מגשים לאחיו חלום שחלם לשחק במשחק מאז שחזר מהגן. הוא שותף, הוא ספונסר, הוא פיה.
את בקשת הרחמים עושים רק אחרי שיש הכרה בזהותו העצמית וביכולת הבחירה של הילד עם הצעצוע. אחרי שאומרים תודה. עד כאן השיחה היתה במסגרת החוק והכללים הידועים (משחקים בתורות, כשילד מסיים השני יכול לשחק, אפשר לבקש שיגידו לך כשמסיימים). כשאנו נכנסים לאמירה שנמצא במישור הרגשי, חשוב לזכור שילדים מפחדים ממניפולציות רגשיות, בדרך כלל נימנע מהן על מנת ליצור מרחב בטוח. ילדים לרוב יודעים שאם יהיו מניפולציות רגשיות הם יוותרו כנגד תחושת הבטן שלהם, וזה לא נעים להם. אם היינו מתחילים את הדיאלוג ב"תוותרי לו, הוא קטן, שיחקת בזה כבר הרבה זמן, הוא חולם לשחק בזה מאז שחזר מהגן" זה היה מלחיץ ולא נעים, גם אם היה מסתיים בוויתור. בתסריט הזה, אחרי שברור שלא יופעל לחץ רגשי כי המשחק יעבור מילד לילד בבקשה ועל פי הכללים, אפשר להוסיף בדיעבד כמה משמעותי יהיה המעשה של הנתינה. לא להציג רגש לא נעים כסיבה לנתינה אלא להציג רגש חיובי כתוצאה שלה.

אם מרגילים ילדים לפעול לפי המבנה הזה מגיל צעיר זה מפתח אצלם את הביטחון ואת היכולת לשתף. אם הילדים התרגלו לדפוסים של אי וויתור על צעצוע כעשיית "דווקא", כדרך להשיג תשומת לב או תחושת עצמי או ביטחון או כל דבר אחר, יהיה קשה יותר לגרום להם לבטוח באחרים ולוותר על הכלי השימושי הזה של העקשנות. אם מרגילים ילדים מגיל צעיר להכיר באחר ולתת כבוד גם לעצמם וגם לאחר בשיחה הם יגדלו רגועים יותר, בטוחים בעצמם ומכבדים את הזולת.

מעלות בצדקה

אתם יודעים שהרמב"ם כתב על 8 דרכים לתת צדקה ואילו מהן טובות יותר ביחס לאחרות. ממש "לכל אחד מהם צדקה משלו, ודרך משלו להיטיב עם אחרים", אם רוצים לעשות פראפראזה צולעת על אצלנו בחצר של נעמי שמר.

אתם מכירים גם את ההבדל בין צדקה לצדק (חברתי)- שבקיצור, צדקה היא פעולה מקומית של נתינה ובצדק חברתי יש אחריות על מדיניות שלמה ותכנון של הדרך לתיקון העולם.

סוף.

ואחרי שנאמר כל מה שצריך להאמר, חשבתי על היבטים שונים בצדקה. ניסיתי להלביש את הרעיון של צדקה על מודל שמחלק את הפעילות האנושית לארבעה חלקים: פיזי, ארגוני, רגשי ורוחני ולראות אם זה מייצר תובנות על המציאות. יצא מעניין לטעמי.

לכל סוג של צדקה הצמדתי מודל של צדקה שקיים במציאות. ההצמדה הזו נעשתה כדי לקלוט את הראש, בפועל הדברים מעורבבים אחד בשני ואי אפשר למצוא צדקה מסוג אחד באופן "טהור", אבל נראה לי שאפשר לזהות מאפיין מרכזי שמוביל את היחס לצדקה. אז יש כאן הכללות רק לצורך ההדגמה.

צדקה רגשית- צדקה שמה שמוביל אותה זה הרגש. אדם מקשיב למצוקה של אדם אחר ולכאב שלו ונותן לו משלו. צדקה רגשית עלולה להיות מנותקת מרוחניות. אם הרוחניות היא המשמעות המוסרית הניתנת לפעולות, צדקה שמנותקת מרוחניות היא צדקה שאין בה משמעות לטוב ורע כגורמים בפני עצמם בעולם. הסבל הוא רע, האנדרדוג תמיד צודק, החלש צודק אוטומטית. לעיתים קרובות יש בצדקה כזו גם התאמה למוסר- הנתינה היא במקומה, נכונה וטובה, אבל המוטיבציה העיקרית היא הרגש וייתכן שבצדקה כזו יהיו גם מקרים של נתינה אוטומטית כתגובה לכאב של האחר מתוך דחייה של קונספט הכאב בלי לחשוב על מושגי צדק שבהם לכאב יש משמעות, אפילו אם לטווח קצר. אולי הפעילות של "יום המעשים הטובים" היא פעילות כזו- אוסף אקראי של מקרים של היענות לכאבים והגשת עזרה.

צדקה רוחנית- מודעות גדולה לטוב ורע. צדקה כזו יכולה להיות מנותקת מתחושה של המציאות בשטח. ייתכן שיהיה כאן ליהוק מרחוק של אנשים לתפקידי הטוב והרע בלי להסתכל להם בעיניים ולראות את המורכבות בכאב של כל הצדדים לפני שמגיעים להכרעה מי צודק (גם במקרים שיש הכרעה ברורה כזו). תופעה כזו מתרחשת כשאנשים מביעים דעה מרחוק, בהקצנה: כשימניים קיצונים מציעים "לעשות סדר" בגליל ובנגב, כשהכוונה שלהם להכביד את ידם של המשטרה ואפילו הצבא על אזרחים לא יהודיים, תוך דילוג על הידברות, הבנת המורכבות ואמפתיה לכל הכאבים המעורבים במצב בשטח. באופן דומה אפשר להדגים כאן משיפוט מרחוק של המאבק בין פליטים\מהגרי עבודה בדרום תל אביב לתושבים הוותיקים של השכונות. אנשים עלולים, מתוך מניעים טובים של שאיפה לצדק ועשיית חסד עם הזולת, לקחת עמדה אפריורית.

צדקה ארגונית- מנגנוני צדקה שעובדים על אוטומט. למשל מערכת המס בישראל שלוקחת מהעובדים והצרכנים לטובת תקציב למדינה שנועד למעשים טובים כמו תמיכה בחלשים, חינוך, הגנה וכו'. אלו מנגנונים שלרוב אנחנו לא קשורים אליהם רגשית.

צדקה פיזית- סוג הנתינה שנובע מהמודל הימני של "הכוס הגולשת": כשאדם נמצא על מקומו הוא יוצר שפע שגולש כך שגם אחרים נהנים ממנו. למשל: אם יש אדם עשיר, הוא מטפח את הגינה ליד הבית שלו (או עירייה עירונית את הגינון העירוני וכו') וגם נותן עבודה לגננים, משתלות, יבואנים ויצרנים של ציוד לגינה וכו'. אני מדמיינת את אחרית הימים או הגאולה כתקופה בה הידע יהיה שקוף ("מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים") וכל אדם ידע בדיוק מה הוא מקבל ונותן ומה האחרים מקבלים ונותנים, איזה פאזל יושלם ונוכל לחיות כמו מכונה שיוצרת את האנרגיה של עצמה כשכל אחד נותן ומקבל מה שהוא צריך ויכול (לא קיבוץ, כי בקיבוץ הידע על היכולות והצרכים לא שקוף כמו במודל אחרית הימים שלי ולא מדובר בכל העולם כך שלעיתים קיבוץ הוא חברה שנשענת על חברה חלשה יותר של עובדים מבחוץ שמשרתים אותה, כמו שסבא שלי, שמעון הקשר, התריע לפני שנים בביקורת עצמית על מודל קיבוצי). ההצגה של מודל הכוס הגולשת והצדקה הפיזית כאוטופיה מכילה בתוכה את הביקורת על סוג כזה של צדקה כשהוא מנותק מן האחרים.

החלוקה הזו עשתה לי סדר בראש. היא עונה על השאלות למה אני ביקורתית כלפי פעילות צדקה ולמה אני לא ביקורתית כלפי פעילות של צדקה שנראית צינית, אגואיסטית או לא יעילה. המודעות לחוזקות והחולשות של כל מנגנון צדקה תאפשר להגיע לאיזון בקלות, כשתוספת קטנה של רגש, מנגנון אירגוני או משמעות ערכית לצדקה שזה פחות הצד החזק שלה תשדרג את פעילות הצדקה בצורה משמעותית. כשאדם כלוא בתוך דפוס צדקה מסויים הוא עלול לתמוך אותו בטיעון מסוג אחד, ללחוץ עליו שוב ושוב ולהיכנס למעגל של תסכול וחוסר תקשורת עם הסביבה. למשל האמירה: "צריך לתת כי רגש, רגש רגש" עלולה להגיע לטונים גבוהים מול ביקורת אם כל מה שיהיה לאדם לומר הוא "אבל איך אתם יכולים לעמוד בצד כשרגש רגש רגש?". אם האדם ישדרג את הטיעונים שלו ואת המוטיבציות שלו באמצעות אמירה שזה הדבר המוסרי או היעיל לעשות, הוא יכול למצוא נתיבים חדשים לשת"פ, או לפחות לשיח, עם המבקרים שלו.

תובנה נוספת שעלתה לי מהחלוקה הזו היא ההיפוך בין ימין לשמאל ששמתי לב אליו קודם אבל לא ניסחתי ככה. בענייני שלום וביטחון יש נטייה להאשים את השמאל באוטופיה ואת הימין בפרגמטיזם פחדני, מגונן מדי או תוקפני. במקרה של צדקה זה ההיפך. הימין מנסה להגיע לאוטופיה כאן ועכשיו, ללא הקביים של משא ומתן ותהליכים רגשיים וכו' והשמאל שרוי ביחסים מורכבים של מלחמה בעוני וניסיונות ליצור קביים פרגמטיות ולא מאוד מדוייקות כדי להתמודד איתו. חוסר השלמה עם מצב של גלות, עם הכאב שבבקשה ורצון להנכיח הכל וליצור טלאים מקומיים נגד כאב.

בנייה דיאלוגית של אפליקציה

אולי זו השפעה של יותר מדי אדים של אקונומיקה, אבל לקראת פסח אני חושבת על סדר ובלאגן בעבודה על בניית אפליקציה. בכלל רציתי לספר איך היה שבוע-תכנות-ברבאק אבל בסוף הגעתי למחשבות על סדר ובלאגן בתהליכי עבודה. מקווה שיהיה יעיל, מובן, מעניין או שילוב שלהם.

בשבוע שעבר כל בני המחזור שלי בלימודי תכנות התכנסו כדי לבנות יחד אפליקציה. המשימה היתה לבנות אפליקציה תוך שבוע. היה שבוע מרתק ופורה, גם מבחינה חווייתית כמפתחת וגם במבט מגבוה יותר על תהליכי עבודה בתוך הקבוצה. אני רוצה לשתף בתובנות שעלו לי בקשר לתהליך העבודה דרך החוויות האישיות שלי מהשבוע הזה.

סדר

השבוע התחיל בשיחה מסודרת של אלעד איפיון שסיפר לנו מה בונים ומה זה עושה. ראינו איך אמורים להיראות כל המסכים של האפליקציה ועקבנו אחרי מהלכים אפשריים של כמה סוגי משתמשים. רגע אחר כך כל צוות תפס את חתיכת האפליקציה הקרובה ביותר אליו והתחיל לכתוב אותה. צוות אחד עבד על השרת, שני צוותים על בניית העיצוב והפונקציונליות של מסכים שונים בתוך האפליקציה. הצוות שלי עבד בהתחלה על איפיון מסדי הנתונים כדי שנדע מה המבנה שלהם ואיך לקרוא להם מתוך האפליקציה ואחר כך לקחנו מסכים נוספים מתוך האפליקציה ובנינו אותם.

בלאגן

בשלב מסויים עשינו הפסקה, הרמנו עיניים מהמחשב וראינו מה כל צוות עשה. בשלב הזה שמתי לב לכך ששני אנשים כתבו בדיוק את אותו קוד עבור דפים שונים באפליקציה. זה קצת איכזב אותי גם בגלל שידעתי שלוח הזמנים שלנו צפוף וגם בגלל שהצטערתי בשביל מי שכתב קוד שלא יכנס בסוף לאפליקציה, כי יש משהו משמח בלראות איך משתמשים במה שכתבת.

סדר

כשראיתי שיש כפילות עזבתי את מה שעשיתי באותו רגע, הדפסתי את כל המסכים של האפליקציה וניסיתי לסמן חלקי מסכים שיש בהם קוד חוזר, כדי שמי שעובד על מסך אחד יתאם עם מי שעובר על מסך אחר אם הוא יראה שיש להם את אותו רכיב. בהמשך שיכללנו את השיטה הזו ומראש נתנו לאותו אדם לתכנת את כל המסכים שיש בהם כמה שיותר חלקי קוד משותפים. התובנה הזו לא היתה מובנת מאליה כי האפליקציה הוצגה לנו כשהיא מחולקת למסכים ששייכים לשלושה סוגי משתמשים אבל מאוחר יותר בתהליך גילינו שיש מסכים שמתפקדים דומה ומקבלים וריאציות קטנות לפי סוג המשתמש (למשל- אותו אירוע מופיע אצל המנהל ואצל משתמש רגיל בעיצוב דומה אבל למנהל יש אפשרויות בחירה אחרות מלמשתמש הרגיל).

יותר מדי סדר

היוזמה שלי לסדר הצליחה מעל המצופה. ביקשו ממני למצוא את כל המרכיבים הדומים. התחלתי לתאם בין צוותים שונים. בשלב הזה כבר הרגשתי שמירקור מרכיבים דומים על דפים לא ממצה את היכולת שלי כמתכנתת אז לקחתי חלק קטן מאוד של קוד שעל פי הבנתי ניתן היה למחזר אותו בקטעים רבים של הקוד ועבדתי רק עליו. מדי פעם עוד נדרשתי לתאם בין אנשים ששאלו אותי מי עובד על מרכיב דומה למה שמופיע אצלם כדי לתת או לקבל חלקי קוד או ביקשו ממני למרקר דברים אבל היה לי מעניין לכתוב קוד אז קצת זנחתי את עניין התכנון המרכזי ונתתי למי שרוצה להמשיך את זה להמשיך בעצמו.

קליף- האנגר

איך אומרים קליף האנגר בעברית? לגמרי שימושי, אני בעד להמציא לזה מילה אתמול. ולא, "הקטע שמפסיקים באמצע המתח כדי לשמור על עניין לקראת הפרק הבא" לא עושה את העבודה. בפסקאות הקודמות גיליתי שתכנון מרכזי הוא כיף כי הוא חוסך עבודה, אבל מצד שני הוא לוקח משאבים מהמערכת. אם היינו מתחילים בתכנון מפורט מאוד לא היינו כותבים כלום. לכתיבת הקוד תאוצה משלה. ברגע שנתחיל לכתוב, כל דבר, ייתכן שבסוף נגיע למהירויות כאלה שגם אם נצטרך לשנות הרבה דברים שלא תוכננו מההתחלה באופן מדוייק או אם יהיו כפילויות זה לא יהיה כל כך משנה כי המהירות תפצה על זה.

קול ילדותי בתוכנו שואל למה לא אמרו לנו מההתחלה שיש רכיבים משותפים וקול מבוגר שואל למה לא לקחנו אחריות מההתחלה על הבנה עמוקה יותר של אופן פעולת המערכת, למה לא שאלנו שאלות?

מקום טוב באמצע

בשלב הזה ניסיתי להתמקד בייתרון של עבודה מבוזרת שהזכרתי קודם ולהרחיב אותו. העובדה שהתיישבנו מהר לכתוב לא תרמה רק למהירות שלנו, כמו שאמרתי קודם, אלא גם להיכרות שלנו עם הקוד. מאפיינים (או אפילו – מתכנתים שעברו לחשיבה של איפיון או עיצוב) לא חושבים על הקוד באותה דרך כמו מי שמתנסה בכתיבה שלו. כשכותבים נעשית למידה "דרך הידיים". אני אתן שתי דוגמאות בפסקאות הבאות.

הדוגמה הראשונה היא מקרה שבו למרות שידעתי בעל פה איך כל הממשק נראה בכל זאת גיליתי מרכיבי קוד דומים במקום שלא ציפיתי להם: בשלב מאוחר יותר של השבוע לקחתי על עצמי לכתוב את החלקים שבהם ניתן לעשות "חיפוש" באפליקציה על פי חתכים שונים. ככל שהעמקתי בקוד הבנתי שיש הרבה קוד שאפשר למחזר מחיפוש לחיפוש, למרות שבמבט ראשון כל חיפוש נועד למטרה אחרת ומתנהל שונה (אחד עם אפשרויות בחירה סגורות שנפתחות למטה, אחד חיפוש חופשי שמציע השלמה אוטומטית וכו'). חלקים בעיצוב שלהם דומים, חלקים מבסיסי הנתונים שהם משתמשים בהם דומים ועוד.

הדוגמה השנייה היא מקרה שבו הבנו איך צריך להיראות בסיס הנתונים תוך כדי כתיבת הקוד. הבנו שיש חלק מהממשק שצריכים להיות לו 8 שדות בבסיס הנתונים במקום 4 ושהם יהיו מסודרים בצורה קצת שונה, שנוח יותר לעבוד איתה.

הדוגמאות האלו ממחישות שחשוב לא לסגור מההתחלה את המחשבה או תוכנית העבודה בפני שינויים ומשוב "מלמטה".

דיאלוג

המסקנה שלי היא שכמו בכל דיאלוג, לפעמים הדיאלוג לוקח משאבים, לפעמים הוא דורש עימות שלנו עם חיכוכים בינינו ויישוב שלהם, אבל הוא מאוד תורם לעבודה גם מבחינת זמן וגם מבחינת האיכות. לכן צריך לשאת באורך רוח את הבלאגן ולזכור שזה בלאגן מבוקר. צוותי תכנון וצוותי פיתוח צריכים להיפרד, להיפגש, לצאת חכמים יותר ואז לחזור על זה שוב.

כללי אצבע

מקרים שבהם עדיף לתכנן מראש:  תחומים שיש בהם הכרעה ברורה או חלוקה ברורה של תחומי האחריות עדיף לתכנן מראש. לבחור קו עיצובי אחיד עם סוגי אלמנטים אחידים (מסגרת, אייקונים, פונטים). לא לתת לכל מסך את האיפיון שלו אלא לתת איפיון כללי לכולם. או לעצב עם סט עיצובים מובנה מוגדר מראש (בריאקט, עם אנטדיזיין או מטריאל יו איי) וליישר קו עם מי שמעצב.

גם במקרה של תכנון בסיס הנתונים נראה לי שעדיף לתכנן את מבנה בסיס הנתונים מראש, למרות שייתכנו שינויים מהשטח, וגם להעמיד מראש איזה מאגר נתוני דמה אחיד זמין לבדיקות שכולם יוכלו לעבוד מולו. ממה שהתרשמתי נראה לי ששינויים בדיעבד בבסיס הנתונים הם קטנים, לא דורשים כתיבה מחדש של יותר מדי דברים ולעיתים קרובות ניתנים לשינוי רוחבי.

בהכללה אפשר להציע שתהליך האיפיון יתייחס, בנוסף לבחינת התהליכים השונים שעוברים במערכת סוגי משתמשים שונים, גם לאיפיון של תהליכים\אירועים שאמורים לקרות באפליקציה שמשתתפים בהם סוגי משתמשים שונים ולאיפיון של אלמנטים בתוך המערכת שלא על ידי תהליך, כך שמבנה בסיס הנתונים יהיה ברור בפני עצמו ולא רק כנגזרת של תהליכים.

בכל מקרה, אלו השערות. ברור שבתכנון של עבודה יש שיקולים רבים אחרים, את רובם אני עדיין לא מכירה. ממה שהתרשמתי, הצוות ממנו למדתי היה מקצועי מאוד והידע שלו בהנעת תהליכים ניכר מכל פעולה שהם עושים. סומכת עליהם ששקלו את השיקולים הנכונים ובחרו את הבחירות הנכונות.

ועוד תובנה: יש משהו ממכר בלעשות סדר. ברגע שמתחילים למרקר רכיבים דומים העיסוק הזה הופך למנדלה- אפשר להיכנס לרכיבים הולכים וקטנים של קוד משותף וזה ממש סימטרי ויפה אבל צריך לזכור שבאיזשהו שלב העלות של הכניסה לפרטים עולה על התועלת, ולעצור לפני שמתדרדרים לשם. יום אחד בפנסיה נהפוך את כל הקוד שלא מירקרנו למנדלות יפיפיות ממורקרות עד רמת המילה או האות. או שלא.

סיכום

באתי ללמוד. מה שכתבתי כאן הוא מה שלמדתי מההתנסות הזאת, אשמח לשמוע אם מישהו חווה אחרת או עובד אחרת. אני בטוחה שיש לי עוד הרבה ללמוד ושבכל אירגון שמכבד את עצמו ולא אד הוק כמו שעבדנו כאן יש נהלים מסודרים ותהליכי עבודה קבועים מראש. מצד שני, לחווייה של ליצור הכל כאילו מאפס, גם את תהליכי העבודה- אין תחליף. החופש לבחור דרך, לטעות וללמוד הוא הרבה פעמים פריווילגיה של חדשים בתחום ואני מאוד מודה לכל מי שהיה מעורב בזה על ההזדמנות. במיוחד למקום הלימודים שלי, בנימין טק. אני מצפה להתנסויות הבאות שלי ביצירה מהסוג הזה ואם ארגיש שזה מעניין למי שקורא כאן- אולי אכתוב גם עליהן.

טיפול באמצעות שפת קוד

הדרך הכי מעניינת ללמוד תכנות היא לקשור כל מידע חדש שאני לומדת לערימות הידע שכבר קים אצלי. היום, למשל, כשלמדתי ריאקט, עקבתי אחר קורותיה הפתלתלות, הדרמטיות והמותחות של משפחת רכיבי קוד. חשבתי שזו יכולה להיות מתודה נהדרת לכתיבת ספרים- לקחת משפחת רכיבי קוד ולהגדיר באמצעות הקשרים ביניהם את הקשרים בין הדמויות בסיפור. ואז הפכתי את המהלך של הקוד למתודה טיפולית.

יכול להיות מעניין להתחיל סיפור מהמבנה הלוגי שלו, מהקשרים, ולא מבניית הדמויות ואז חשיפה של הקשרים ביניהן. נראה לי שיש הרבה ספרים שהדמויות בנויות מעולה אבל האינטראקציות ביניהן לא בנויות מספיק מורכב כדי ליצור סיפור מעניין. אני קוראת סיפורים כאלה וחושבת לעצמי: בניתם את כל הדמות המורכבת הזו רק כדי לספר לי, מבחינת מבנה עלילה, שהיא התאהבה בבחור המושלם ואז גילתה שבעצם כל הזמן הזה היא בעצם נועדה להיות עם חבר הילדות שלה שאהב אותה בסתר במשך שנים? אז למה יש לה חתול, כדי לצייר אותה כאדם חומל? ולמה טרחתם ללמד אותה אפייה ברמת נינג'ה אם בסוף מה שהיא עושה זה לזרוק קמח על החבר שלה בצורה חמודה? ספרים בלשיים או ספרים בסגנון של יואב בלום נראים יותר מורכבים: אדם אחד משפיע על פעילות של אחר שמשפיע הלאה, וההשפעה מתפצלת ונפגשת עד שנוצרת רשת של השפעות הדדיות וממנה עולה הפתרון של הספר ונחשף השלד היפה שלו. נראה לי שמורכבות כזו תיווצר אם ניקח מנגנונים של קשרים בין רכיבי קוד וננסה להלביש עליהם דמויות. אבל מהר מאוד עברתי מבחינת היישום של שפת תכנות בכתיבה לבחינה שלה בשדה הטיפול הרגשי.

למתכנתים יש הרגל קצת מביך לקרוא לרכיבי קוד בשם "אבא", "סבא" או "נכד" ולהאניש אותם בעוד דרכים מגוונות. אנחנו לא נגיד להם על זה כלום. ונהפוך את זה לנקבה כי גירל פאואר. אז למדתי בימים האחרונים סיפור בריאקט על רכיב קוד שהוא אמא, שאומר למחשב שיש עוד רכיבי קוד בתוכנה ובכך יוצר אותם. במקרה זה יש את המסגרת של הדף שמבשרת לתוכנה שיש מלא ריבועימצ'יקים בפנים. רכיבי הקוד האלו, אפשר לקרוא להם בנות (למרות שבאמת, כאמור, לרוב קוראים להם בנים). קודם למדנו שיש מנגנון הורשה שברגע שהאמא יוצרת את הבנות היא יכולה להעביר אליהן תכונות, לחלק תכונה מסוימת לבת מסוימת או לחלק מאגר תכונות באופן שוויוני בין הבנות.

בשלב מסוים גם הבנות רוצות ליזום שינוי ולקבוע תכונות. נגיד שלאחת הבנות יש שדה של טופס והיא מקבלת נתונים מהמשתמש ורוצה להשתמש בהם ולשנות את כל הסביבה שלה. את עצמה היא יכולה לשנות על ידי התחדשות. אבל אם היא רוצה לשנות כמה אחרות איתה היא צריכה לבקש מהאמא להתחדש ככה שכל הבנות יתחדשו. אבל איך אפשר "להוריש" לאמא? זה לא עובד ככה. האם הבנות יוכלו ליצור שינוי משמעותי בסביבה שלהן? כאן המתח. האם ילדים יכולים ליצור שינוי משמעותי או שהכל נקבע על ידי הילדות שלהם והתכונות שקיבלו?

וכאן מגיע החלק המעניין. במהלך עלילתי מדהים מתברר שחלק מהתכונות שהבנות ירשו הן לא תכונות אלא פונקציות. אם לחשוב על זה בעולם של בני האדם: לא קיבלתי מההורים שלי תכונה של כעסנות אלא פונקציה שמפעילה כעס בתנאי סביבה מסוימים. ואז אפשר לחזור אחורה בזמן, ללכת לילדה שהייתי ולילדה שאמא שלי היתה, לחבק אותן ולהגיד: זו פונקציה. המצב השתנה. אין צורך להגיב יותר בכעס. המציאות שונה. ואז הילדה בוראת את עצמה מחדש כלא כועסת ביחס למציאות. היא מבינה שאמא שלה הורישה לה פונקציה ולא תכונה של כעס. יש לה אישור מאמא שלה להיות לא כועסת.

בחיים האמיתיים, אם רוצים להפוך את זה לטיפול אמיתי, צריך לעבור דרך הכאב. זה לא פשוט להכיר בכך שירשת משהו שאת צריכה לשנות. זה אומר להכיר בחולשות שלך ובכך שאנשים שאת אוהבת הורישו לך משהו שלא היטיב איתך. אבל ההפיכה של מה שירשת מתכונה לפונקציה מכירה בתנאי הסביבה של מי שנתן לך את זה, שהיו קשים ולכן גרמו לפונקציה לעבוד בצורה כזו עקבית שהובילה אותך לחשוב שזו תכונה. ושם נכנסת חמלה.

לפעמים בא לי לחבק את כל הילדים שהיינו ולהגיד להם שאני מבינה שלא נתנו להם את כל מה שהם היו צריכים כשהם היו צריכים את זה, ושזה עצוב. תנו חיבוק לכל הילדות והילדים שהייתם. תגידו להם שזה באמת מאוד כואב לא לקבל משהו שהיית צריך ממי שסמכת עליו שייתן לך אותו. אם אתם מספיק חזקים כדי לתת חיבוק אולי זה ישכנע אותם שאין צורך בכעס או בצעקה כי המציאות השתנתה ויש לכם כבר כוח לחבק. וכמה רחוק יכולה להגיע פונקציה שמקבלת חיבוק.

אם את מתאמצת בבוקר אז הבוקר הוא בעצם צהרים

החלטתי לאכול השבוע רק ירקות ופירות.
לפני שאתם אומרים לא בריא לא בריא אני מזכירה שאני צמחונית אז זה בעיקר אומר שאני מוותרת על כל מיני מייצבים צמחיים חצי מוקשים ושקרכלשהונין מסוג איי.

הקטע המגניב הוא שהבנתי שכל תפיסת היממה שלי היתה מוטעית. זה התחיל כשלא אכלתי קורנפלקס לארוחת בוקר והגוף שלי אמר קר, תני מרק. אחר כך התחלתי לאכול כל בוקר את מה שהייתי אוכלת לארוחת צהרים: ירקות מבושלים, קטניות, מרק, וגיליתי שזה דווקא די נחמד.

ואז הבנתי שכשאני קמה בשש עם ילדים שצריכים תשומת לב- אוכל- הצהרת בריאות- סוודר גרביים נעליים- ואז ללכת איתם לגן, עד שאני מגיעה לארוחת בוקר אני כבר בהחלט הרווחתי את הזכות לאכול ארוחת צהרים. אז הצהריים שלי מתחילים אחרי ארוחת בוקר והם ממש ארוכים ויש בהם מקום לכל הדברים שאף פעם לא הספקתי בצהרים.

אם גם אתם מתחילים את הבוקר בפעילות אינטנסיבית בבית אולי זה יתאים גם לכם!

(*הסתייגות- ניסיתי את העניין הזה ארבעה ימים אז יתכן שצפוי לי בקרוב איזה משבר-שינוי-אורח-חיים)

המנגינה של סוף העולם

יצאתי לחלץ רגליים, כמו שאומרים. כבר שבועות לא יצאתי מהבית, חוץ מלגן שעשועים או חנות מזדמנת, אבל זה לא באמת נחשב כי הנוף בגן השעשועים זהה לזה שבבית- שניים שלושה ילדונים תוצרת בית רצים קופצים על רקע מטושטש. החלטתי לצאת בשעות הערב להסתובב רבע שעה בחוץ להרגיש מבוגרת אולי אנשים יחשבו שאני חיונית. בחוץ הסתובבו מלא אנשים, אבל לא ברור לאן כי מעט מאוד חנויות היו פתוחות ומי מסתובב במרכז העיר חוץ ממי שיש לו חנות לצאת אליה או לבוא אליה ואני. בגלל החנויות הסגורות היה חשוך יותר ברחוב, אווירה של אמצע הלילה כשרק מנורות קישוטיות דולקות, רומזות שבכל זאת, לא יום כאן, אין מה לראות ברחוב לכו לישון. בדיוק כשהגעתי ל"שם" אקראי ועמדתי לחזור חזרה, שמעתי מנגינה עמוקה ועצובה מציפה את הרחוב. במקום בו תמיד עומד הגיטריסט עמד אדם עם כלי נגינה מוזר, חצי עוד חצי נבל, ושלח צלילים קודרים אל הרחוב. שבועיים שלושה חודש הבחורה לא יוצאת מהבית וכשהיא יוצאת היא מגלה שהחליפו לה את העולם: מילא חנויות סגורות וחושך, אבל מה קרה לגיטריסט מקסימום אקורדיוניסט אם הולכים על האקזוטי, שקבועים כאן ברחוב? הרגשתי כמו בסרט פוסט אפוקליפטי כשהגיבורה (אני, תמיד אני) הולכת ברחוב אחרי שוך אדי הפיצוץ, אחרי שכלו המים או שבודדי הניצולים מהמלחמה פתחו חסינות עדר למוות והכל אותו דבר אבל דרך הסדקים בורח לו השונה עד שהצטברות המקרים מביאה למסקנה שיותר שונה מרגיל.

הנגן כיוון את המיתרים האינסופיים שלו וזה לא התאים לתוכנית הרבע שעה מתיחת רגלים שלי, אז המשכתי לדרכי וחיפשתי את הכלי שלו בגוגל תחת "כלי מיתר", ואז תחת "כלי מיתר מיוחדים" והוא לא היה שם. ויתרתי על החיפוש של "כלי מיתר ממש ממש מיוחדים". המשכתי עוד קצת ללכת מהאינרציה אבל אז עלתה בראשי המחשבה שאני משאירה מרחוק כלי מיתר ממש ממש מיוחד, וכלי מיתר מיוחדים זקוקים לצופה שיאשר שהם קיימים, ולמישהו שיקרא להם בשם כי אם אין שם אז מה ראיתי בעצם. אספתי את הרגלים וחזרתי חזרה אל המיתריסט, מנסה להסוות את הסיבוב של 180 מעלות ככזה ששכנים וידידים אקראיים ברחוב יחשבו שהוא נורמלי לגמרי ולא יחשבו שאני הולכת אקראית הלוך חזור ברחוב.

כשהגעתי הנגן כבר סיים לכוון את המיתרים וניגן מנגינה הרמונית וחזרתית-משהו. נעמדתי במרחק סביר והקשבתי. אני תמיד תוהה אם לנגני רחוב מסדר גודל בינוני יש רפרטואר של שיר אחד או אפילו- שלוש שורות משיר- והם בונים על זה שמעטים באמת יעצרו מולם לזמן ארוך יותר משלוש שורות של שיר. הנגן ניגן את סוף העולם ואני עמדתי בסבלנות, מחכה שהוא יסיים את השיר ואוכל לשאול אותו מה שמו של כלי הנגינה. כשהוא יצר קשר עין החלטתי שאפשר להפריע כי הוא התחיל ושאלתי אותו. הוא לא דיבר עברית. ניסיתי אנגלית. ניסיתי להיזכר בשאריות רוסית שאולי יש לי בראש מאופסנות באבק אבל לפני שהגעתי אליהן הוא ענה שזה בנדורה, כלי נגינה אוקראיני.

בנדורה. כזו בדיוק היתה לו. תודה לג'וליאן הידה שצילם ושם בויקיפדיה

המשימה הושלמה והרגשתי שניצלתי את הזמן הסביר לחילוץ רגליים כך שפניתי לחזור הביתה. בדרך חיפשתי בגוגל "בנדורה". גוגל הציף אותי בתמונות של אוכל שבישלה מי שוודאי היתה המבשלת של המלך בגולה איסלאמית כלשהי, ואם לא המבשלת של המלך אז סבתא שלה היתה המבשלת של המלך והיא ממשיכה איזו מסורת, ובצדק.

חיפשתי בגוגל עוד מעט ומה שהכניע אותו, אם אני זוכרת נכון, היה הצירוף "בנדורה, כלי נגינה אוקראיני" או משהו מפורט מדי אחר. גוגל יכול להיות מפגר לפעמים. אולי גזעני כי אם הייתי מחפשת כלי נגינה מערב אירופי הוא היה מביא לי מאה ושואל אם אני רוצה עוד. בויקיפדיה בעברית אין בנדורה (כלי נגינה). אני משאירה לכם להסיק את המסקנות בעצמכם אני לא אמרתי כלום.

באנגלית כן היה. רפרפתי. אולי כלי הנגינה היחיד שבתיאור שלו, אחת מכותרות המשנה היא: "רצח המוני". ידעתי שזו המוזיקה של סוף העולם. הייתי חייבת להבין מה העניין. מסתבר שבשנת 1933 נגנים עממיים עיוורים לא באו לרוסים טוב בעין בגלל שקר כלשהו אז הם רצחו אותם בכנס נגנים בינלאומי ענק. הרשע של בני המין שלנו בלתי נתפס. לפעמים בא לי להתחבא בפינה חשוכה ושלא ישימו לב לזה שאני קשורה אליהם.

ובחזרה לפסקאות מכובדות יותר ומושכות את העין פחות, מסתבר שבנדוריסטים היו נגנים עממיים שזכו לכבוד לאומי רב באוקראינה. לפעמים קצת חבל לי שאין לנו כלי נגינה לאומי שהמצאנו כאן, שהיינו פורטים עליו או מקלידים עליו או נושפים בו באירועים לאומיים חגיגיים, כמו שהרחוב הראשי בטביליסי, למשל, קרוי על שם משורר לאומי ולא מצביא, מדינאי או עסקן דרג ג' בהסתדרות שמת ראשון וכל החבר'ה שלו הנציחו אותו בהגזמה. לפחות השטרות שלנו ספרותיים. מעניין איזה כלי נגינה זה היה. המנגנים בו היו נחשבים סמל לאומי. כדי ללמוד לנגן בו היה צריך להצטרף למקבילה הישראלית לחניכות ארוכת שנים במנזר עתיר טקסים בהרים, להקה צבאית כנראה. המחשבה הראשונה שלי היא איזה צינור תעשייתי כמו של מיומנה אבל איזה הדר יש בזה. אם נבחר בזה זה אומר שהמהפכנים הרדיקלים זכו חדשנות הייטק ושיוויון ואיזו תקווה תהיה לשמרנות אז.

לסיום, קצת מוזיקה של סוף העולם שתהיה לכם בהישג יד, למקרה הצורך, אם תרצו והחיפוש יקרטע.

במקום קפה

הביטוי שהכי חסר לי בעברית הוא ביטוי שמשמעותו "לשבת לקפה" רק בלי קפה. כי אני לא אוהבת קפה. אם אני אקבע עם מישהי לשבת על תה זה יהיה אנגלי מדי או הזמנה למסיבת תה עם הבובות מדי. קפה זה של אנשים רציניים, בוגרים, מחוספסים במידה, ואני מנסה לפחות להעמיד פנים שאני כזו כי זה מה שהולך היום ותה יפגע לי בתדמית.

באופן כללי חסר לי הרגל רע מקובל חברתית, כזה שאני אוכל לחגוג עם חברי על המרפסת הקדמית מול שקיעת המערב, לחלוץ מגפיים ולהגיד: "אולי בגלל השתייה או העישון או הקפאין הזה ייתברר שחיינו פחות, אבל לעזאזל (קללה! אופציונלי- יריקה אל מעבר למרפסת), חיינו טוב!". ככה נשליך את הזהירות אל הרוח, עוד ביטוי שאין בעברית, ונחיה חופשי ומסוכן.

אין מה לעשות, הפנמתי את החלק הזה של החינוך בצורה טובה ויסודית מדי. בדיוק כמו שלימדו אותי אני לא שותה אלכוהול (פורים לא נחשב), לא שותה קפה, לא מעשנת.

מצד שני, הייתי יכולה לאמץ לי איזה הרגל טוב בצורה קיצונית ולהתנשא על העולם יחד עם חברי לתחביב. היינו צולחים טריאתלון יחד, או שותים שייק ירוק, מחליפים מתכונים לדברים מרזים ודנים כמה נקודות זה או כמה מנות חלבון או איך ניצלנו בצורה יצירתית את ארוחת-הביניים-פרי-חופשי-חינם-ליום, בשפת הסתרים של שותפי סוד. אבל גם את זה פיספסתי.

סיפור ידוע מספר על נגר שמחבר את העצים שלו בעזרת מגרעות ובליטות וככה העצים מתחברים, כמו בני האדם שמתחברים זה לזה בעזרת מגרעות ובליטות. אני לא חושבת שיצאתי רגילה מדי. נראה לי שהמגרעות והבליטות שלי לא מספיק מקוטלגות חברתית כדי שיהיה נוח להתחבר איתי. לכן חייבים ביטוי חדש ללשבת לקפה, זו אפליה בוטה מדי לטובת אנשי הקפה.

עידכוני קיפוד

לכל מי שדאג, ואולי גם כסס ציפורניים במתח, אני מעדכנת שיש קיפוד.

ברגעים אלו ממש קיפוד עגלגל מרשרש בעלים שבחצר הבית שלי.

לא עדכנתי אתכם עד עכשיו כי רציתי לראות במו עיני, אבל בימים האחרונים קיבלתי דיווח מאורי, שהמשרד שלו עבר לחצר לרגל מגיפה כלל עולמית שמחייבת שהייה של חמשת ילדיו בבית, דיווח על קיפודים בחצר. המרחק בין לשמוע על קיפוד ללראות קיפוד הוא כמו המרחק בין לקרוא ביקורת מסעדות על מסעדה מעולה לבין לאכול במסעדה ההיא. אז הלילה כששמעתי רשרוש רצתי לחלון וכשהתברר שהפעם הקיפוד לא בטווח השקפה מהחלון הטרחתי את עצמי לפתוח דלת ולא הערתי אף אחד כך שיצא משתלם בסך הכל וראיתי קיפוד.

תיאורטית, קיפוד נשמע סבבה אבל בטווחי הסבבה של חיות, שזה בסדר אבל לא וואוו! כמו דברים חמודים אחרים, חלק מהעניין הוא אלמנט ההפתעה, שכמה שתגידי לעצמך: "חיה קטנה, בסדר, ראיתי חילזון אתמול וחתול שמונה פעמים ביום, גם עכבר היא חיה ולא הייתי רוצה לפגוש בה" פתאום כשאת רואה את החמידות החמודה מול העיניים רגשי החמידות גואים בך ואת מתפעלת מכל דבר. את מתפעלת מזה שהוא זז, כאילו לא ראית חיה זזה. אבל הוא זז בדרך מפתיעה כזו, את אומרת לעצמך, לא חלק כמו חתול ולא איטי כמו חילזון. כדורים קוצניים לא אמורים להדס מצד לצד בין העלים וזה מה שמפתיע. ואם משהו מפתיע אותך, את מבינה שאת לא לבד בעולם. אם היית לבד היית חוזה את זה, לא היתה לקיפוד העצמאות להיות קיפוד והוא היה מציית לגמרי לאיך שאת חושבת שכדורי קוצים אמורים לזוז, או, במקרה של כדור קוצים- להיתקע.

תאורת הרחוב צהבהבה על הגב של הקיפוד וזה נותן לו מראה רך, כמו דובי צעצוע. אולי הקוצים הם רק שמועה והקיפוד באמת רך כמו שהוא נראה.

אני לא יודעת אם זה אותו קיפוד שראיתי בפעם הקודמת.

מוקדם יותר הלילה שמעתי תנים. אעדכן.

לפרק הקיפודי הראשון –> הנה קישור

למידה מרחוק

מחשבות על למידה מרחוק:
א. כלים: צריך לערוך לילדים היכרות עם המחשב (למשל: ילדה בכיתה ב' לומדת איך מסמנים טקסט), הווטסאפווב של ההורים (כי לשם מגיעות הודעות שקשורות לשיעורים), הזום, המדפסת ועוד. הלמידה מרחוק לא מעתיקה את הסביבה הבית ספרית למחשב ויהיה קשה לעמוד ישר במערכת מלאה של שיעורים לאורך היום (גם אם חלקם מתוקשבים חלקם מקוונים) אלא אם כן זו למידה פאסיבית מול תוכניות מחשב מעניינות מאוד ברצף.
ב. הדרגתיות ויכולת התארגנות: לילדים עם יכולות ארגון נמוכות (לא מסודרים, מתקשים במעבר בין משימות) המעבר בין משימות קשה. כדאי לתת להם משימה לימודית אחת ליום או לשבוע (להתקדם בספר אנגלית\חשבון\עברית) כמה שיותר (על פי הוראות המורה או על פי מה שנראה לכם חשוב ללמוד). בהמשך, אחרי רכישת הרגלי לימוד מהבית אפשר לגוון משימות לאורך השבוע או היום ולחלק לכמה סוגי שיעורים. דווקא בימים הראשונים של הלימוד מרחוק, כשכל אדם עם מקלדת או מצלמה מפיץ חומרי לימוד מצולמים, דפים, הצגות והצעות לפעילויות, תפקיד ההורים הוא לווסת את ההצפה וליצור עבור הילדים תחושה של חשיבות הלימוד יחד עם עקומת למידה סבירה שמתחילה במשימות פשוטות וברורות וממשיכה לעבר המורכבות. דווקא משום שהמגוון בלמידה מרחוק גדול יש צורך לתת לילדים טעימה ראשונית והכוונה על מנת לאפשר להם בהמשך לבחור בעצמם תכנים ומדיה מתאימים.
ג. משמעות: בתור התחלה, לבחור שני מקצועות לימוד ולהתמקד בהם. מקצוע אחד שהילד זקוק להתקדמות משמעותית בו או שעד עכשיו הוא התקדם בו משמעותית, מתוך מאמץ, וקנה הרגלים לעבודה בבית ורוצים לשמר את זה. מקצוע שני הוא מקצוע שהילד מצטיין בו. בחירה בשני מקצועות כאלה תגייס את הילד ללימוד. הוא יזהה את ההזדמנות להתקדם ולסגור פערים במקצוע שחשוב לו. הוא ישמח לראות שמקצוע שעל הלמידה שלו הוא קיבל עד עכשיו משוב טוב (אתה מצטיין בחשבון! זה כל כך חשוב! אתה מנגן מקסים על קלרינט זה מבטא את הכישרון שלך! וכו') עדיין חשוב להורים שלו ויראה בזה הזדמנות להמשיך ולעשות טוב. ככה מבססים למידה שהיא משמעותית עבור הילד ולא רק בייביסיטר כי ההורים צריכים לעבוד. גם בהמשך, כשמוסיפים מקצועות לימוד, חשוב לקשור את כולם למוטיבציה חזקה: לומר בקול למה חשוב לילד או להורים שהילד ילמד דווקא עכשיו דווקא את זה.
ד. יחס אישי: הילדים לא הולכים לבית הספר רק בשביל למידה או בשביל שההורים שלהם יוכלו לעבוד ברצף. הם אוהבים את היחס האישי מצד המורים. את העובדה שיש מישהו שעד להצלחות שלהם ולחיים שלהם בכלל. במערכת ארצית של לימוד מרחוק יש פחות יחס אישי ולכן פחות מוטיבציה מצד הילדים. במערכת מקומית שממשיכה קשר עם מורה קבוע אפילו אם זה קשר שלא מבוסס על שיעורים שמתקיימים במקביל אלא על שיחה מזדמנת בהודעות טקסט- יש המון ערך מבחינת מוטיבציה ללמידה. ילד שצריך לצלם את העבודה שלו ולשלוח למורה (ולקבל "כל הכבוד!" כמשוב) מרגיש מושגח, גם אם המורה לא לימדה כלום באותו יום באופן פרונטלי.
ה. חברים: חשוב מאוד לשמור על קשר עם חברים מהכיתה. זו קבוצה שמאשרת שהעולם עובד והמערכות תקינות, גם אם זו שיחה סתם. העובדה שהכל עובד גם בזמן שהכל שונה היא קסם, והיא צובעת הכל בקסם- את המחשב שמאפשר אותה, את ההורים שמאפשרים אותה וכו'. תנו לילדים לדבר עם חברים שיחת וידאו ותזכו להילה כאילו המצאתם את הטכנולוגיה בעצמכם.